למי שייך עולם המשחק היום? לבעלי הכישרון והכריזמה להרשים את הקהל? למלומדים שקרעו את נפשם לגזרים והרכיבו אותה מחדש בבתי הספר למשחק? לאלו שלמדו בתיכון והשתתפו בהצגות בתיאטרון הקהילתי הקרוב לביתן? או שאולי הוא שייך לכל אדם באשר הוא, אם יבחר בו?
אני לא שחקנית. מעולם לא רציתי להיות שחקנית. לעלות על במה ולהציג מול קהל דמות שאינה אני מעולם לא משך אותי. זה אפילו קצת מפחיד אותי. לאחרונה אני נוהגת לומר ש"אני עובדת כל כך קשה בלהיות מי שאני ביום יום, למה שארצה להעמיד פני מישהי אחרת?", ואז אנשים צוחקים. יחד עם זאת, יצא לי להתיימר להיות שחקנית בעבר וליהנות מזה, כשהשתתפתי בהפקות תיאטרליות בבית הספר ובשומר הצעיר, בקורס אימפרוביזציה שלקחתי, ואפילו עכשיו בלימודי התואר שלי בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אם תשאלו אנשים שראו אותי באחת ההפקות האלו, יכול להיות שהם יגידו לכם שהייתי שחקנית.
יש לי חלום להקים תיאטרון ששייך לבני ובנות נוער. תיאטרון שבו הן השחקניות, המחזאיות, הבמאיות, הכוריאוגרפיות, המעצבות… הכל. בשביל שיתקיים תיאטרון כזה ושיהיה לו מעמד בעולם התרבות, אחת השאלות החשובות היא השאלה בה יעסוק הטקסט הזה – למי שייך עולם המשחק? ומה הופך אדם לשחקן?
מה זה בכלל אומר להיות שחקן או שחקנית?
בעיני (ועל פי מושגים שטבע ריצ'ארד שכנר), אלמנט ה-"Performance" בשני מובניו – הופעה ופעולה – מתקיים בכל היבט בחיינו: להעלות חיוך על הפנים למרות שעצוב, לאיים על מישהו שפגע בחבר טוב למרות שאני אדם הגון, לצחוק בצורה שמבהירה שהבדיחה לא הייתה מצחיקה.
על פי האמירה המפורסמת שכתב שייקספיר – כל העולם במה וכולנו שחקניות ושחקנים. אז אם כולנו יודעות לשחק, כפעולה שמובנית בחיים עצמם, למה שעולם המשחק והבמה יתקיים בהפרדה אקסקלוסיבית מהתרבות החברתית היומיומית? למה אנחנו עושות הפרדה בין Actors ל-Non-Actors?
מכיוון שאני לא שחקנית, יצאתי לראיין שני שחקנים ולשמוע את העמדה שלהם על עולם המשחק. האחד, יהונתן מזרחי, שממשיך כיום את לימודיו בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. והשנייה, אסיה נייפלד, שמנחה קבוצות במגוון רמות במסגרת תיאטרון האימפרוב, ויצרה ושיחקה ביצירות תיאטרוניות וקולנועיות מגוונות.בנוסף, ערכתי סקר בנושא "מה הופך אדם לשחקן?", וקיבלתי עליו לא מעט תשובות.
יהונתן מזרחי, צילום: אילן זכרוב
הבנתי שכדי להגדיר מה זה אומר להיות שחקן או שחקנית, צריך לבחון שלושה היבטים מרכזיים:
- נקודות ייחודיות בזהות האישית של שחקן או שחקנית
- הכישרון המינימלי הנדרש כדי להצליח להיות שחקן
- מיומנויות שיש להפגין כדי להתקבל כשחקנית על ידי אנשים אחרים
לאחר שנדע להגדיר את אלו, נוכל להגיד אם אנשים ספציפיים בלבד יכולים להיכלל בעולם המשחק, או שיש דרך להנגיש אותו לכולנו.
1. זהות
במסגרת התואר שלי יש שלושה מסלולי לימוד: האחד עיוני, אותו ניתן לשלב כחלק ממסלול לימודים דו-חוגי כללי באוניברסיטה. רוב הסטודנטים מגיעים אליו כדי לקבל העשרה ולא כדי להשתלב בתעשיית הבידור או הבמה; השני מסלול לבימוי, שם הסטודנטים לא מתעניינים בלהיות שחקנים, לפחות לא הרוב. יותר מעניין אותם ליצור משהו ושהשחקנים יעזרו ליצירה לקרות. הם מחושבים, קשובים, בעלי כושר דמיון ויצירתיות; והשלישי מסלול למשחק, שבו אני מכירה רק אנשים ספורים. למה הם לומדים משחק דווקא באוניברסיטת תל אביב? להשערתי, חלקם רוצים לצאת עם תואר ביד, והאחרים ניסו להתקבל לבתי הספר הגדולים למשחק ולא ממש הצליחו. בכל מקרה דבר אחד משותף לכולם – יש להם ולהן לב ותשוקה אדירה לתחום. הן רוצות להיות שחקניות והן יודעות שעליהן להשקיע ככל יכולתן ולהילחם כדי שהדבר הזה יקרה.
לפעמים אני יושבת בשיעורים המשותפים ובוחנת את האנשים בכיתה. יש משהו באופי של חלק מהשחקנים והשחקניות, שדורש מהסביבה שיראו. משהו בשפת הגוף, משהו באומץ לדבר במהלך השיעור ולא בהכרח להגיד משהו חשוב. גם בשיעורים שמוחזקים הכי קצר, אין ספק שתשמעי לפחות את אחת השחקניות שואלת שאלה. זו תכונה שאני קצת מקנאה בה, היכולת להציב את עצמך "על במה" מול בערך 100 איש ושלא יהיה לך אכפת שיכירו מי את ומתי את מצליחה ונכשלת, בין אם את מציגה דמות ובין אם זו מי שאת באמת.
שאלתי את שני המרואיינים שלי, יהונתן ואסיה, 'מתי אמרת לעצמך שאת/ה שחקן/ית?'
יהונתן ענה בלי להסס: "התשובה היא בגיל 8." ואסיה אמרה: "בערך בגיל 5, כשראיתי פעם ראשונה סרט בקולנוע. מאז לא השתנתה דעתי." כל סטודנטית ששאלתי אותה "למה החלטת ללמוד משחק?" ענתה לי שהיא פשוט הבינה שזה קורא לה, שהיא לא יכולה לוותר על זה. בשיחתנו, אסיה תיארה בקלילות את המאחד בין השחקנים כדבר שקשה להסביר: "זה חידה כזאת, מי שרוצה להיות שחקן – זה לא מקצוע שאת בוחרת. זה מן מחלה כזאת, את לא יכולה לעשות משהו אחר, זה חי בך." האם יש משהו בתאוריה שלה? האם אדם זקוק לאיזה מטרד או ללהבה שדוחקת בו להיראות ולהישמע על מנת להצליח להיות שחקן? בשבילי, כלא-שחקנית, התשובה היא ללא ספק כן.
2. הכישרון המינימלי:
יהונתן מספר שכשהתקבל ליורם לוינשטיין נאמר לו כך: "אנחנו לא מלמדים אותך כישרון, את זה אתה מביא מהבית." רבים יסכימו עם הציטוט, ויטענו שכישרון הוא דבר מולד, אך בעיני אין זה כך. המילה כישרון מגיעה מהמילה כישור, וכישורים זה דבר מתפתח, שיכול להיות נרכש ויכול להשתנות ביעילותו דרך הכשרה (או מחסור בה). הכשרה יכולה להתבטא בלמידה עיונית, בהתנסויות מעשיות, בשיחה, בצפייה, בחשיבה… לרוב כשהיא מודרכת היא תהיה ממוקדת יותר, ומוסדרת בתוך איזושהי מסגרת מוסכמת בעולם התוכן המדובר.
"היום עם הטיקטוק יכולים להיות אנשים שעושים את זה [את המשחק] ככה בעיניים עצומות בלי ללמוד כלום." אומר יהונתן. אך כששאלתי אותו למה אנשים הולכים ללמוד משחק, הוא הסביר שבעיניו קיימים 3 יתרונות מרכזיים בלימודים בבתי הספר המקצועיים: הם נותנים את הערכים המקצועיים, מכינים הכי טוב לעולם שבחוץ, ומספקים חשיפה ליוצרים כבר בשלב ההכשרה. "התחום של אמנויות הבמה זה תחום שיש בו מחויבות מאוד גדולה בכל הצדדים שבאה לידי ביטוי בפועל. שחקן חולה – מבטלים צילומים. שחקן נפצע על הסט – מבטלים צילומים." זה נשמע לי כמו רף די בסיסי לדרוש בעולם המשחק. אך זו לא בהכרח התשובה לשאלה הנשאלת על הכישרון המינימלי.
"את העקרונות שלמדתי 3 שנים בבית ספר למשחק אני יכולה ללמד." אומרת אסיה ומוסיפה כי כל אחד יכול לעשות זאת "אם יש לבנאדם את היכולת ללמד." עוד היא מספרת מתוך חוויותיה האישיות: "לי זה אף פעם לא היה משנה אם יש דיפלומה, זה הדבר האחרון שעניין אותי." ומוסיפה כי לרוב תעדיף לעבוד דווקא עם שחקנים שלא למדו בבתי הספר למשחק. "רובם באים לתיאטרון מתוך תשוקה, [ב]אווירה של כיף. אנשים באים מרצונם. כשאנשים עושים את זה מתוך מקצוע יש שם המון המון אגו, בחוויה שלי." היא אומרת, ואז מיד מסתייגת בטענתה: "יש כמובן גם שחקנים שלמדו ובאים עם צניעות."
לדעתי אין אדם שאי אפשר לספק לו הכשרה משחקית, ובוודאי הכשרה ממוקדת, שעובדת על אלמנטים מוסכמים מסוימים בעולם המשחק – תרגול של תנועה במרחב, שימוש בקול, ריכוז, אלתור, אמון ועוד. השאלה הגדולה כאן היא איפה עובר הקו בין אדם שלומד להיות שחקן לבין שחקן שלומד להיות שחקן טוב יותר.
"בשבילי," מספרת אסיה, "אחת היצירות הכי מרגשות שעשיתי הייתה תיאטרון בקהילה בעכו עם נשים בנות 70 על סיפורי החיים שלהן, זה היה אחד הדברים הכי מרגשים. עם אותה קבוצה יצרתי שנתיים ברצף הצגות, נשים מרוקאיות כולן, שזה היה גם מעניין כי זה עולם שלא הכרתי. הן הביאו איזו כנות מטורפת, בלי בכלל שום עכבות. למרות שאם תביאי אותן עכשיו להביא איזה טקסט… הן לא ידעו, הן לא שחקניות. אבל בגלל שכתבתי את זה איתן […] לכי תגידי אם זה שחקנים או לא שחקנים."
אסיה נויפלד
לעומת הנשים איתן עבדה אסיה, באחד הקורסים בתואר שלי אנחנו מוכרחים ללמוד משחק. בעיני (וגם בעיני האוניברסיטה) במאיות חייבות לדעת איך זה ללמוד משחק ולהופיע, ודרך הבסיס שנלמד נוכל לביים את השחקנים שלנו בצורה יותר מקצועית. כמובן שאצלנו בכיתה יש "שחקנים" טובים יותר מאחרים, שדורשים פחות ירידה לפרטים ודקויות. אחת ההערות שאני קיבלתי בשיעור האחרון היא שהכתפיים שלי מאוד מוצקות, ושזה איזשהו מחסום שכדאי לי להיפטר ממנו. האם אני אצליח להיפטר ממנו אי פעם? אני לא בטוחה. אולי להיות שחקנית זה באמת לא בשבילי. אבל מה עם, לדוגמא, אלאור בן ה-16, שאמור להעלות הצגה במסגרת המגמה שלו בתיכון בכפר סבא? מה יקרה אם הוא לעולם לא יצליח להיפטר מהמוצקות בכתפיים? מה אם הוא לעולם לא יצליח ללמוד טקסט בעל פה? מה אם הוא מגמגם? האם זה אומר שהוא לא יכול להיות שחקן?
פעם ראיתי קטע סטנד-אפ שמבוצע על ידי בחור עם לקות דיבור. הוא מספר הכל דרך תוכנה שמתמללת את מה שהוא כותב, כמו סטיבן הוקינג, והוא מצחיק את הקהל! אז אם אדם ללא מילים וקול יכול להעביר סטנדאפ מוצלח, והוקינג יכול להיות הגאון שהוא היה בלי לדבר, למה שאלאור לא יוכל להיות שחקן? בסוף, אני כן מאמינה שיש איזה סף תחתון שצריך להניח ולהחליט לפיו מי יכולה להיות שחקנית ומי לא. הוא משתנה בין יוצר ליוצרת ותלוי בעיקר ביכולת של השחקנית ללמוד ולהשתנות כחלק מתהליך היצירה.
3. יחס חיצוני (או: להתקבל כשחקנית ע"י אנשים אחרים)
אין לי ספק שאת יכולות המשחק אפשר ללמד את כולן. כל אדם ניחן ביכולות משחקיות ייחודיות, ואין שיטה אחת ללמוד משחק או דרך טובה יותר או פחות להופיע מול קהל. זה בוודאי דורש אימון וחיפוש כדי למצוא את הדרך הנכונה והאנשים הנכונים לעבוד איתם, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, לפי תוצאות הסקר שלי: "מה הופך אדם לשחקן?", וכנראה גם באופן גורף בחברה, אנשים מתארים שחקן או שחקנית כאדם שיכול להזדהות או לגלם דמות אחרת, ולצאת מעצמו וממה שמגדיר אותו, עד כדי כך שהקהל משתכנע כי מדובר במציאות חדשה. אדם שניכר עליו שהוא אוהב את המלאכה עד כדי כך שהוא נשאב לתוכה. בעיני, זה עקרון שאי אפשר להגשים בלי המאפיין הזהותי שהזכרתי קודם.
"כל פעם שאני עולה לבמה אני נהנה מזה שיש לי את הזכות לשחק ולנסות לרגש אנשים." אומר יהונתן, וזה גורם לי להבין שלמרות שאולי אפשר לפתח זהות כזאת עם הזמן, או להכשיר את עצמנו אליה – היא חייבת להיות שם בסופו של דבר כדי שהקהל ישתכנע.
מצד שני, ניתן לטעון שהקהל יכול להשתכנע מההצגה בזכות היותה מכלול של דברים, כשהשחקן אינו המרכיב היחיד במופע. לדוגמא, כשהייתי בכיתה י' קראנו את המחזה "אנטיגונה" בשיעור ספרות והמורה זרמה איתי שנעלה עיבוד כיתתי למחזה בסוף השנה. כל התלמידים בכיתה היו מחויבים לשכתב קטע או לעלות על הבמה כדי לקבל ציון על המטלה. חלק קיבלו תפקידים גדולים וחלק עלו למסור שורה אחת בעל כורחם. לא היה צריך לזכור את הטקסט בעל פה, הוא היה מוקרן על מסך גדול מאחורי הקהל (ההורים שלנו) כדי שיהיה תמיד אפשר להשתמש בגלגל הצלה. ועדיין, ההצגה הלכה כמתוכנן וזה היה אירוע יוצא דופן, גם עבורנו וגם עבור הקהל.
על כן, אני מאמינה שיכול להיות שחקן שלא יודע לשחק, עם תפאורה ומוסיקה ותלבושת מפוארת שתומכת אותו, שחקן שכל ההצגה תותאם לו מבלי שיצטרך להתאים את עצמו אליה – והקהל עדיין יבחר להתייחס אליו כאל שחקן. הרבה פעמים אפילו נראה את זה קורה בתיאטרון קהילתי או בפרויקטים חברתיים אחרים, וזה לחלוטין ייחשב מבחינתנו לתיאטרון על פי ההגדרה.
אחד המרצים שלי תיאר פעם את התיאטרון בתור זרימה של אנרגיה בין הקהל לשחקנים ובחזרה. הבמאי ותאורטיקן התיאטרון פיטר ברוק משתמש גם הוא בדימוי דומה. אלמנט חשוב, בעיני, הוא האנרגיה שמתקבלת מהמרחב הפיזי ולתוכו. אני יודעת להגיד שעם תפאורה, מוזיקה, תאורה ותלבושות, הרבה יותר קל לאדם להיות שחקן ולשכנע את הקהל, שכן הרבה יותר קל לו להשתכנע בעצמו, אך התפאורה לבדה לא תשכנע את הקהל מבלי שהשחקן יתרום את חלקו בשינוע האנרגיה. את ההקשר המתווך לקהל, בין העולם הבדיוני לעולם הבימתי, מייצרות השחקניות והן בלבד.
מחשבה אחרונה בנושא היא דווקא על המסגרת של עולם המשחק. בחזרה להתחלה, לחלום שלי לעשות תיאטרון עם בני נוער ולתאוריה של שכנר על הופעה ופעולה. כמחנכת, ישנם מופעים רבים, מוגדרים, בהם אנחנו נשתמש בתיאטרון. גם בעולם הטיפולי ישנו שימוש במתודות תיאטרוניות, גם בלימודים בכיתה, בתקשורת, בעולמות השיווק… אם תלמידה נתפסת בידי חבריה כשחקנית בזכות הדרך שלה להעביר מסר, זה משנה במסגרת מה היא עושה את זה? האם קהל בתיאטרון הרפרטוארי יעביר את האדם על הבמה מבחן מחמיר יותר משהוא יעביר נער שעושה דיבייט בשיעור על האתוס הציוני?
לדעתי התשובה היא לא, על אף שאנחנו נהיה משוכנעות שכן. אולי בהצגת סיום של תלמידים בבית ספר נסלח לילדים על צעירותם וחוסר הניסיון עוד לפני שהמופע יתחיל, בעוד שבתיאטרון הרפרטוארי נתבאס מראש על המחיר של הכרטיס למחזמר הידוע. אך בסופו של דבר, רמת ההנאה משני המופעים תהיה אותה הרמה, בהתאם ליכולות המשחקיות של השחקנים המבצעים את המופע שיוצג בפנינו. מכאן, אם ברצוננו לראות שחקנים אמיתיים, אחריותנו היא להאמין בכל אדם שיעלה לכל במה כי מגולם בו פוטנציאל אמיתי להיות שחקן, ולבחון זאת בעיניים ניטרליות וביקורתיות.
לסיכום, אני מאמינה שהיום עולם המשחק הוא מעמדי. אם את רוצה להיות שחקנית מפורסמת, את חייבת ללכת ללמוד בבית ספר למשחק ואת חייבת לייצר לעצמך חשיפה. ואם את לא שחקנית מפורסמת יהיה לך הרבה יותר קשה להגיד על עצמך שאת שחקנית. האחריות שלנו כעוסקים במדיום הזה היא להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים ורבדים. לא משנה אם הם קהל או שחקנים או יוצרים. התיאטרון והאמנות בכלל הם כלים אדירים שבונים חברה, כוח התנגדות לפוליטיקה מושחתת, כוח שמלמד אותנו על עצמנו ועל האנשים סביבנו. ככל שיותר אנשים יעזו, ירצו לשחק, להציג בפני אחרים – כך החברה שלנו תתקדם למקום טוב יותר, שיוויוני יותר, משכיל יותר, חברתי יותר וחיובי יותר.
