וולדו ג׳פרס הגיע לקצה גבול יכולתו. זה היה אמצע אוגוסט, מה שאומר שהוא נפרד ממרשה ליותר מחודשיים. חודשיים, וכל מה שהיה לזכותו הם שלושה מכתבים עם אוזני-כלב ושתי שיחות-חוץ יקרות מאוד. נכון, כשבית הספר נגמר והיא חזרה לוויסקונסין והוא ללוקוסט, פנסילבניה, היא נשבעה לשמור על איזו נאמנות. היא תצא לדייטים לעיתים, אבל רק כבידור. היא תישאר נאמנה. 

אבל לאחרונה, וולדו החל לדאוג. הוא התקשה לישון בלילה, וכאשר הוא נרדם, היו לו חלומות איומים. הוא שכב ער בלילה, מתפתל מצד לצד מתחת לשמיכת הטלאים המגנה שלו. דמעות נקוו בעיניו כאשר הוא דמיין את מרשה, שבועת האמונים שלה נכנעת למשקה חריף ודיבורו החלקלק של איזה ניאנדרטל, ולבסוף נכנעת לליטופו האחרון של תהום מיני. זה היה יותר מכמה שהמוח האנושי יכול לשאת. חזיונות של חוסר-הנאמנות של מרשה רדפו אותו, הזיות בהקיץ של נטישה מינית חלחלו למחשבותיו, והדבר היה, שהם לא יבינו איך היא באמת. הוא, וולדו, לבדו הבין את זה. הוא אינטואיטיבית תפס כל נקיק ופינה נסתרת של הנפש שלה. הוא גרם לה לחייך. היא הייתה צריכה אותו, והוא לא היה שם. 

הרעיון הגיע אליו בחמישי לפני שמצעד המאמרס תוכנן להתקיים. הוא בדיוק סיים לכסח ולגזום את הדשא של האדלסונים עבור דולר וחצי, והלך לבדוק את תיבת הדואר בשביל לראות אם יש לפחות איזו מילה ממרשה. לא היה כלום מלבד מכתב חוזר מחברת האלמוניום המאוחדת של אמריקה השואל על הצורך בתיקון הסכך שלו. לפחות היה להם מספיק אכפת בשביל לכתוב. זו הייתה חברה מניו יורק, אתה יכול להגיע לכל מקום בדואר. ואז זה הכה בו. לא היה לו מספיק כסף בשביל להגיע לויסקונסין בצורה המקובלת, נכון, אבל למה לא לשלוח עצמו בדואר? זה היה פשוט בצורה מגוחכת: הוא ישלח את עצמו בחבילה בדואר, משלוח מיוחד. ביום למחרת, וולדו הלך לסופרמרקט לרכוש את הציוד הדרוש. הוא קנה נייר דבק, אקדח סיכות, וקופסת קרטון בגודל בינוני, מתאימה בדיוק לאדם בעל מבנה גוף כמו שלו, כמה חורים לאוויר, קצת מים, אולי כמה חטיפים, וזה כנראה יהיה טוב באותה מידה כמו לנסוע כתייר.

עד אחר-הצהריים של יום שישי, וולדו היה מוכן. הוא היה ארוז ביסודיות, והדואר הסכים לאסוף אותו בשעה שלוש. הוא כתב ״שביר״ על החבילה ובזמן שהוא ישב מכורבל בתוכה, נח על ריפוד הגומי אותו הוא כלל במחשבה מתוכננת מראש, הוא ניסה לדמיין את הבעת ההלם והשמחה על פניה של מרשה כאשר היא תפתח את הדלת שלה, תראה את החבילה, תיתן טיפ לשליח, ותפתח אותה בשביל לראות את וולדו שלה, נמצא שם סוף כל סוף בגופו. היא תנשק אותו, ואז אולי הם יוכלו לראות סרט. לו רק חשב על זה קודם. לפתע, ידיים גסות אחזו בחבילה, והוא הרגיש את עצמו נלקח מעלה. הוא נחת במכה על המשאית ויצא לדרכו.

מרשה ברונסון בדיוק סיימה לסדר את השיער שלה. זה היה סוף שבוע קשה. היא הייתה צריכה לזכור לא לשתות ככה. ביל היה נחמד לגבי זה, לפחות. אחרי שזה נגמר, הוא אמר שהוא עדיין כיבד אותה, ואחרי הכל, זו הייתה בוודאות דרך הטבע. ולמרות שלא, הוא לא אהב אותה, הוא חש חיבה כלפיה. אחרי הכל, הם היו אנשים מבוגרים. הו, מה ביל יכול היה ללמד את וולדו. אבל זה נראה כמו מלפני שנים רבות. 

שילה קליין, החברה הכי, הכי טובה שלה, נכנסה דרך דלת הרשת של המרפסת ואל תוך המטבח. ״הו אלוהים, רגשני לגמרי בחוץ״

״אח, אני יודעת לגמרי למה את מתכוונת, אני מרגישה כולי מגעילה״

מרשה הידקה את החגורה סביב חלוק הכותנה עם שולי המשי החיצוניים שלה, שילה העבירה את האצבע שלה מעל כמה פירורי מלח על שולחן המטבח, ליקקה את האצבע ועשתה פרצוף. 

״אני אמורה לקחת את טבליות המלח האלו, אבל״, היא קימטה את האף שלה, ״הם גורמים לי לרצות להקיא״. מרשה התחילה לטפוח לעצמה מתחת לסנטר, הרגל שהיא ראתה בטלוויזיה. 

״אלוהים, אל תדברי על זה אפילו״ 

היא הלכה לכיור, מאיפה שהיא לקחה בקבוק של ויטמינים כחולים ּוורודים. 

״רוצה אחד? אמור להיות טוב יותר מסטייק״ 

ואז ניסתה לגעת בברכיים שלה, ״אני חושבת שאני בחיים לא אגע בדקירי שוב״ 

היא ויתרה והתיישבה, הפעם ליד שולחן קטן שנשא את הטלפון. 

״אולי ביל יתקשר,״ היא אמרה אל מבטה של שילה. שילה כרסמה את העור סביב הציפורן שלה. ״אחרי אתמול בלילה כבר חשבתי שתגמרי איתו״ 

״אני יודעת למה את מתכוונת. אלוהים, הוא היה כמו תמנון; ידיים בכל מקום,״ היא סימנה, מרימה את ידיה בהגנה. ״הקטע הוא, שאחרי זמן מה, את מתעייפת מלהילחם איתו, את יודעת. ואחרי הכל, לא באמת עשיתי משהו בשישי ושבת, אז אני סוג של חייבת לו. את מבינה למה אני מתכוונת״ 

היא התחילה להתגרד. שילה צחקקה עם היד שלה על הפה שלה. 

״אני אגיד לך, הרגשתי אותו דבר ואחרי זמן מה,״ פה היא התכופפה קדימה בלחישה, ״רציתי!״ עכשיו היא צחקה בקול רם. 

זה היה ברגע הזה שמר ג׳יימסון ממשרד הדואר 'קלרנס דרו' צלצל בפעמון של בית המסגרת בצבע-טיח. כאשר מרשה פתחה את הדלת, הוא עזר לה לסחוב את החבילה פנימה. הוא השיג חתימה עבור פתקיות הנייר הירוקות שלו, ועזב עם טיפ של חמישה עשר סנט שמרשה לקחה מהארנק הקטן בצבע בז׳ של אמה מחדר העבודה. ״מה את חושבת שזה?״ שילה שאלה 

מרשה עמדה עם ידיים שלובות מאחורי גבה. היא צפתה בקרטון שעמד באמצע הסלון שלה. ״לא׳דעת״ 

בתוך החבילה, וולדו רטט מהתרגשות בזמן שהוא הקשיב לקולות העמומים. שילה החליקה את הציפורן שלה על גבי נייר הדבק, אשר המשיך עד מרכז הקרטון. 

״למה שלא תסתכלי על כתובת החזרה ותראי ממי זה״ 

וולדו חש בלב שלו פועם, הוא היה יכול להרגיש את רטט הצעדים. זה יהיה בקרוב. 

מרשה הלכה סביב הקרטון וקראה את המדבקה השרוטה-בדיו. 

״אה, אלוהים, זה מוולדו״ 

״השמוק הזה,״ אמרה שילה 

וולדו רעד בציפייה. 

״טוב, כבר עדיף שתפתחי את זה,״ אמרה שילה, והשתיים ניסו לתלוש את הסיכות.

״אה טסס,״ אמרה מרשה, גונחת. 

״הוא בטח מסמר את זה״ 

הן התעסקו עם הסיכות שוב. 

״אלוהים ישמור, את צריכה מקדחה בשביל לפתוח את הדבר הזה״ 

הן משכו שוב, ״אי אפשר לתפוס כמו שצריך״ 

שתיהן עמדו במקומן, נושמות עמוק.

״למה שלא תביאי מספריים,״ אמרה שילה 

מרשה רצה אל המטבח, אבל כל מה שהיא הצליחה למצוא היו מספריים קטנות לסריגה, ואז היא נזכרה שאבא שלה שמר קופסה של כלים מרתף. היא רצה במורד המדרגות, וכאשר היא שבה, היו לה מספריים לחיתוך מתכת בידה. 

״זה הכי טוב שיכולתי למצוא,״ היא התנשפה. היא שקעה לספה גדולה ורכה ונשפה בקול. שילה ניסתה לעשות חתך בין נייר הדבק והסיכות, אבל הלהב היה גדול מדי, ולא היה מספיק מקום. ״לעזאזל עם הדבר הזה,״ היא אמרה, מרגישה מתוסכלת.

ואז, מחייכת, ״יש לי רעיון״ 

״מה?״ אמרה מרשה 

״פשוט תראי,״ אמרה שילה, נוגעת עם האצבע בראשה. 

בתוך החבילה, וולדו היה כל כך מהופנט מהתרגשות שהוא בקושי היה מסוגל לנשום. העור שלו עקצץ מהחום, והוא היה יכול להרגיש את הלב שלו פועם בגרון. זה יקרה בקרוב.

שילה עמדה זקופה בשקט והלכה מסביב לצידה השני של החבילה ואז צנחה לברכיים, תפסה את המספריים בשתי ידיות האחיזה, לקחה נשימה עמוקה, ונעצה את הלהב הארוך דרך מרכז החבילה, דרך נייר הדבק, דרך הקרטון, דרך הריפוד, וישר דרך הראש של וולדו ג׳פרס, אשר נבקע מעט וגרם לקשתות אדומות קטנות לפעום בעדינות בשמש הבוקר.

הקראה של ג׳ון קייל