מוגלה: נוזל צמיגי לבן-צהבהב המופיע בפצעים ומעיד על זיהום דלקתי; בדרך כלל חיידקי.
מערכת החיסון מזהה את הזיהום ונוקטת צעדים לחיסולו, מכאן הופעת המוגלה.
חיידקים, תאי גוף מתים, תאי דם לבנים ושארי הפסולת הם המרכיבים העיקריים, והריח, יש לומר, לא נעים במיוחד.
מגלת/מיגול דם (פיאמיה): תוצר נדידת חיידקים מהמוגלה אל מחזור הדם, ולפיכך, הרעלתו (טוקסמיה).
זהו יום שישי בצהריים, עומס החום בלוינסקי 71, בין העלייה לצ'לנוב; אזור שבעבר היה שוקק חיים, נותר נטוש בשיפוצים (יום יבוא ותעבור שם רכבת, וזו תהפוך לתחנה מהודרת). לבינתיים ליד "שרה מהגת", עומדת גלריה ק' עם תערוכה פרי האמנית הייחודית בנשמה, חנה אשורי, וסימן שאלה גדול האם זו בעצם התערוכה האחרונה בה.
אני נכנס לחלל הקטן ומיד מוצף באינספור אובייקטים מזעריים מחלקים של פלסטיק, צעצועים, בובות מרופטות; חפצים שנזרקו לרחוב. בחלל מסודר אסתטית מוצגים מדפים מאולתרים מחתיכות פלסטיק על סף קריסה; ועליהם מונחים אוזן מסיליקון שיוצא ממנה נחש, מכונית פיל מודבקת בדבק פלסטיק, בובות מתקלפות, מוצצים, עכביש מתוך חלק מתכתי, קוקוס שמטריה תקועה בו; הרבה דימויי בטטות מיניים. הכל נראה נוזלי, מקומט.
זהו "היכל המוגלה" של חנה, המתהדרת עם חיוך כובש על גבולות הרפש ויופי מתוך טקסט שכתבה.
חנה ממשיכה לעבוד על התערוכה אפילו שבוע לאחר הפתיחה; חסרת מנוחה ונושאת תחושה שלא הספיקה להוציא הכל מהקרביים שלה.
לבינתיים בתערוכה ישנן כוורות 10×10 ס"מ ובכל אחת אובייקטים מהפסולת בעולם החי. המבט לא נח, כל מבט נושא סיפר חדש: צפרדע ומתוכה בננה, עצם של כלב, נרות שחורים כבויים, חתיכות שוקולד מודבקות אסתטית על מדף, קליפס שיער עם רגל של בובה, לב של חרק מגיר מוגלה מבעבעת ומינית; שופעת, חרדתית, אפוקליפטית, שבורה ואנטי-קפיטליסטית.
הכל בגדר אניגמה ציורית ופיסולית.
מהתרשמות ניתן לראות כי חלק מעבודותיה של חנה מהדהדות את עבודותיו הראשונות של הפסל הגרמני, טוני קרייג (Tony Cragg). היא אכן נזכרת כמה השפיע עליה בעבר, כך שהוטמע במידה מה בתת מודע של העבודה. חנה יוצאת דופן בזרם האמנותי שלה ועולה על אמנים פלסטיים המוצגים בגלריות בקריית המלאכה, בשבירת המוסכמות שלה, רבים האמנים שיחלמו לזכות במגע הזהב הזה; טאץ' אשורי.
גלריה ק' אינה גלריה יבשושית ומתוקצבת היטב כמו הגלריה של בצלאל; הכל נמצא במצב כרומופובי תמידי. הרדיקליות מורגשת.
כמה אובייקטים נמצאים כאן בחלל הקטן של הגלריה?
נראה לי שאלפים
איך הגעת לאובססיה כזאת עם העבודות הללו?
תמיד הילך עליי קסם – איזה סוג של אובייקטים שיש בתוכם משהו רירי. השאיפה שלי למצוא את המוגלה בכל מקום בעיניי זה קדוש, משהו מעבר, משהו אצילי; כל כך יפה, אסתטי, מסקרן, משקר, מרהיב; סמארק שאני נמשכת אליו בעקבות הבטחה.
הרבה מהאובייקטים נגמרים בצורה מוגלתית, איך את עושה את זה?
אפשר לעשות זאת גם יותר מגעיל
את רואה את התערוכה מיצוי של תהליך ארוך טווח?
אלה דברים של פעם שהייתי עסוקה בהם; דברים פלסטיים. היום אני שואפת להיות אינטלקטואלית עם עבודות וידאו וטקסט. הייתי אמורה להציג עבודת וידאו אבל בגלל המלחמה דחיתי את זה. ניצלתי הזדמנות ופתחתי ארגזים שהעיפו לי מהתחנה המרכזית, וניצלתי עד הסוף את הג׳אנק והסמארק.
יש כאן מקום בו הפצע הקולקטיבי נפתח ונהפך לזיהום, מוגלה.
במהלך המלחמה נפגע הבית שלך ברמת גן מהטיל היפרסוני האיראני.
איך זה לאסוף את כל השברים ולהקים כזאת תערוכה?
(צוחקת) מה שיפה במציאות הוא שיש בה זמן, ותמיד עוד זמן. תמיד יש משהו אחר, משהו חדש.
אני תמיד אופטימית לגבי היקום, מקווה לעשות עוד דברים פרובוקטיביים.
מבחינה פוליטית, האם המוגלה היא הזוהמה- הפצע הישראלי שמבעבע כעם שלנו?
המוגלה היא סיאוב ופשע. לעשות אמנות במציאות של היום זה פשע בעיניי; איך אפשר עם המציאות הזאת? (חנה מרגישה רע שהיא עושה אמנות בזמן המלחמה, ההפגנות ומה שקורה בעזה).
אמנות כתואר בשבילי זה יותר מדי; אני מרגישה טוב בשוליים, מרגישה טוב עם עצמי כאמנית. אולי בעתיד אהיה אמנית פוליטית ואשלב את שני המסרים: המסר האישי והידע על העולם ואיך לתקן אותו.
חנה נולדה במשגב עם ועזבה את הקיבוץ בגיל 15-16. היא מספרת שבכיתה ח׳ היה לה את המבחן הראשון, לפני כן היו הערכות, והיא ענתה על שתי שאלות באריכות וקיבלה ציון נמוך; אמרו לה "ככה זה". מאז היא מורדת במערכות ולא מוכנה לעשות אף מבחן.
"אחרי שנה שישבתי בספרייה עפתי מבית הספר. לבסוף למדתי אמנות בעין הוד ומעגן מיכאל, אבל בגיל 16 פגשתי לצערי מתנדב שהוציא אותי משם והלכתי יחד איתו; קיבצנו נדבות. בעניין היו בעיקר רגשות אשמה שנתקעתי איתו ויצאתי מהמסלול של לימודים ואקדמיה".
איך מגיעים למצב של אגרנות ואספנות. איך ממיינים ומסתכלים על כל דבר?
כמו בהתענגות, כמו צייר. משהו תופס אותי בעין ואני מרגישה עוררות בלבידו של האמנות.
יש לך איזה וידוי אישי לספר לקוראים?
כן, מגיל צעיר נורא נורא נגעלת מכפתורים, במיוחד מאלה של ארבעה חורים.
היו ציפות מכפתורים גדולים שהיו צהובים ודוחים. אם הייתי נוגעת בהם בטעות, זה היה מעביר בי תחושה של גועל, חלחלה, בחילה.
משהו בתערוכה קשור לזה שאני נגעלת מכפתורים.
התערוכה עומדת עד יום שבת 23.8 – שעות הפעילות של הגלריה
חמישי: 15:00-20:00
שישי: 12:00-17:00
שבת: 14:00-הלילה (פירוק התערוכה)
מוזמנים להגיע ולהתרשם בעצמכם.
פרטים נוספי נמצאים באתר של גלריה ק׳.
