הפעם הראשונה בה חשתי את המרווח בין שפתיי חווה פנטום אינה זכורה לי בדיוק. באופן רציף הייתי מוצאת את עצמי נשמטת מהרצף הקושר את הזמן לחלל. ניסיתי להסביר מה נעלם לי שוב ושוב, ללא הצלחה יתרה. כבר הייתי מזוהה בתור אחת שיודעת לנצל את כוחן של מילים, אבל גם השייכות הבסיסית הזו בגדה בי – בעיקר כשיותר מכל הייתי נואשת לעוגן. לא היה עוד נרטיב או מחשבה קוהרנטית כדי שאוכל לדובב בבירור את הבלהות שלא סרו ממני. חשתי עצמי כמו סימפטום של היסטוריה שאין מי שיעיד בעבורה. בכל פעם שרעדה לי היד, גיששתי אחר העט.

בשלב מסוים כבר ירקו לי בפרצוף את המונח "פוסט טראומה מורכבת". נו, איזו מורכבות יכולה על משוררת?! יכולה ועוד איך יכולה. אני השתתקתי, ומצאתי במקום את הגוף מדבר.

בשלוש השנים האחרונות לא פשוט להתעלם מאירועי ה-7 באוקטובר כדוגמה לגמגום המתמשך בניסיון לדובב את הבלתי נתפס ע"י השפה. הגבול בין "גוף" ל"גופה" החל להיטשטש בקרב ההכרה הקולקטיבית, ובפרט אצל השורדים; וכך גם הניעה בין השתוקקות לתפוס את הבלתי נתפס, לבין הסטת מבט מהזירה המדממת. הריקוד התלקח והלקח לא נלמד. חדשות? ישנות רצות בגלגל האוגר. סדום עודה מרחפת, הדיבוב קלוקל.

שוב, הנכס היקר בידי האדם הופך לכשל. הלקות: היפרוונטילציה מילולית.

המפגש עם הטראומה בשדה הממשי לא מאפשר לשפה לענות על ה"איך" וה"למה" וה"מתי". על פי תיאוריית "שלושת ההסדרים", לאקאן טוען כי נכנסנו אל הטריטוריה של "הגוף הממשי" (לצדם של ה"סמלי" וה"דמיוני"). הקשר בין השלושה נושא על כתפיו את החוויה האנושית, ובפרט האנושית-טראומטית, אך "הממשי" פורם את השפה המתקשרת, כך מכחיד את רשת המסמן והמסומן, אליה אנו מורגלים על מנת להבין את העולם.

הבלתי אפשרי לאו להיות נפרד מן האפשרי, בעוד שהממשי הוא ניגודו של האפשרי, נוצר ממשי שהוא בלתי אפשרי. זוהי פרפרזה לדברי לאקאן בסמינר 11.

הנה הגבול שלא ניתן לחצותו בשלמותו אל עבר ה"אפשרי" (היפלטות מבעד לפיסי אל השפתי), מכיוון שאין מבע קוהרנטי לבטאו. החיץ בין החוץ לפנים מתערער, עד כי "ההוויה הטראומתית" נלכדת בעצמה  בממד ההזיה, בו חוסר האונים מול העולם והעצמי כורך כיסוי פה.

הסוגייה: עומד הגבול. מבעד לו מתקיים הלא נודע בלא מובע. על הגבול ישנו הגוף; ובכל זאת, איך נוכל לעקוף את הגבול במגבלותיו? איך נגשר את הבלתי ניתן לגישור?

נעמוד על אותם האמצעים שידובבו דווקא דרך הגבול עצמו, כלומר, נדבר את הגוף.

כמשוררת וקוראת אדוקה, נרדפתי על ידי אותו ציווי לשייף את כלי השפה על מנת לעקוף את הקלון שנשאתי בעצמי, אותו המפלט הצר מן הצר, אשר חתם אחד משיריי בשורה "ואיני יכולה לגשר בשירים." – הוידוי אינו כתב ויתור, אלא יציאה לקרב שנושא משורר בו את הלפיד – להאיר את הבלתי נתפס.

ניסיון לאתר את מאפייני דמות המשורר המיטיב לתווך את החסך השפתי, הוביל אותי לרשומות עבר המצויות באחת ממחברותיי:

"המשורר יזדחל אל תוך החלל בו ה"בלתי אפשרי" שוכן; מבטו ועטו יחוגו כמצפן אחר הנקודה הארכימדית ממנה החל הסדק להיפער. טרם יעמיק לתור אחר זיקתו, בראשונה עליו להכיר בקיומו עצמו של הסדק, ובעיקר בהכרה בחווית הפרימה האישית שלו, שעליו עתה לברוא שפה חדשה חמקנית להנגיש את "החוויה הסדקית".

כצופה פעיל ירעה בחללים מהם ידלה קצה חוט אחד לשזור בשני, ללא כל תלות במרחק ביניהם, על מנת לנהל את "האפשרי" – בשבירה, פסיחה, קיצור, חזרה, משעול המצלול, הסמל – עליו להעמיד את החסך במקומו, אך לא לכסותו כולו במלט."

אחת מקריאותיי האחרונות הייתה בספרה הטרי של המשוררת מאיה בז'רנו, "מלחמה", אשר נכתב עקב מאורעות ה-7 באוקטובר. ההצהרה בפתיחת הספר: "מבוסס על עדויות נפגעי מאורעות…". החילותי לתהות כיצד תבוצע מלאכת ההתעלות על אותו דיבוב קלוקל, המועד לכישלון פעמים רבות, של מאורעות אימה שלא חוותה באופן ישיר; כל זאת על בסיסן של עדויות מפי אלו שהזירה המדממת לא סרה מהם גם לאחר ש"שבו" אלינו; ושפתם עוד שבויה, והנה מדברים בכל זאת.

בז'רנו כותבת בשיר הפותח  "…מילים שהובאו אליהם שבלעדיהן/היו במצוקת אלם -/צווחים מחרחרים צורחים,/פה פעור אימה זעקות ואנקות -/אבל/דיבורם היה נוקב ישיר צלול ואמיץ." עומד הדיסוננס בין הפעלים והתיאורים מתוך הפיסי, המהדהדים את אינות השפה ("במצוקת אלם"), כדרכה של טראומה לא מעובדת; לבין הנגשתם את הזירה המדממת בעדות המילולית, בכל זאת.

האמירה כי "המילים הובאו אליהם" מעלה את השאלה האם הצהרת "שרדנו", הינה בשפתם או שמא בשפת הציבור?

רגע אחד צפיתי בעצמי מן העבר – עיניי שהיו חלולות כאותו החלל הריק מבעד לגבול הנתפס, זה שקולי לא עמד בתדר התת קרקעי שלו, מדווחת בפני הועדה הפסיכיאטרית על השנים שנמחקו ממני, ומחקו אותי יחד עמן. היה לי קהל מנהל, ותפקיד לנהל בהוראותיו. היו טפסים מרובים ש"הביאו את המילים אליי". הייתי חלק מסטטיסטיקה.

אני מבינה כי זהו למעשה המענה האפשרי לתהייה כיצד צלחו לשחק את התפקיד המדבר – משתמע לי מכך קיום שמתנהל כמעין "גוף שני מדבר" ("זום-אאוט"); נחשול דיסוציאטיבי מתנפץ אל תוך קולקטיב. צומת הדרכים בה התודעה נאלצת לנתק את הזהות עצמה מהצלם.

סבורתני כי מאיה בז'רנו צלחה את העברת הטלטלה כצופה מבחוץ, מכיוון שרגישותה לרחשי הקיום האנושי מחלחלת עד עצמותיה; וקודחת, בלית ברירה, עד לכדי התמסרות מוחלטת להשלכות. העיבוד ונתיחת המציאות באזמל המלל עלולים להוביל לאובדן דעת, אך הכורח עצמו מאלץ את ניצול כוחותיה כמחוללת בשפה; והנה היא מעניקה לפניהם ולפנינו מנחה עצומה – יקום מילולי המתקשר את החוויה שבעיתות הטראומה, גוף ונפש גם כן. זהו הקרב אל מול האובדן שה"ממשי" הנפרד גוזל. הוכחה שקיימת שותפות גורל פנימית שלעברה אנו מהנהנים – טראומה מוסכמת, קולקטיבית ואישית כאחד.

מבט לאחור מציג כי דמות המשורר כהומניסט אינה חדשה לנו. מאז ומעולם התקיימנו בין עוולות חברתיות, פוליטיות, לאומית – רובן נשאו אסון רקמות בבסיסן. בכתיבה, המשורר דולה מן הזוועות החיצוניות את ליבת כאבו האנושי במהותו (קריאת "שומו שמיים" נפלטת לעברנו). המדובר הגלוי לעינינו, מפיח חיים אף בסמוי ומולט.

לפיכך, שירי "מלחמה" מושפעים באופן מובהק משירת פרעות קישינב ("בעיר ההרגה") של ביאליק – הטון האפי לא מוסר. היא מצטטת מתוך הפואמה "ולא יענו למה מתם ועל מי ומה מתם" [עמ' 11].

בדומה לכך, אנה אחמטובה כותבת את מחזור שיריה "רקוויאם", בעת תקופת ה"טיהורים" של סטלין, 1939, ובחלקו אומרת, "לא אוכל עתה להבחין,/מי כאן החיה ומי כאן האדם…".

התמונה מערערת את תפיסתנו אודות דקות התפר של האנושי באדם, והיכן התפר נחצה, וכמה הדבר מובן; אם בכלל. מאיה המוטרפת בעצמה כותבת "כולם היו בני אדם שם לכאורה" [עמ' 14]. איך נבדיל בעצם?

הסמנטיות של הרוע מחלחלת מלכתחילה – ייצוג והמשלת המחבלים ל"קיקלופים", "דרקון יורק אש". בשירי "סוהרת" הם בדמות כלב כנוע עליו פוקדים "פניהם לא נראות הסרט הירוק הוסר" – הסממן החיצוני שנטה לכיוון הברברי אינו בחזקתם עוד, ובכל זאת משתמע שהרוע לא סר גם כשאינו ב"מדיו".

ארצה לפרק מספר מהשירים ב"מלחמה" למאפיינים הסיביים שהופכים אותו מטלטל לקריאה, וכפי שמסתמן, עבור בז'רנו לכתיבה; אך אקדים לציין שני משוררים שראוי לכלול כמובילי "החוויה הסדקית", כל אחד בזירתו האישית, שפתו ובתקופתו שלו: שז ופאול צלאן.

המשוררת שז, בספרה "ריקוד המשוגעת", מדובבת באספקלריה מופשטת של הקרבה הראשונית אל הניכור המזוהה וזהותי בעקבות גילוי העריות שעברה מצד אביה. העולם נרקם סביב הגוף – דרך ועל.

היא "דג מבותר מוגש לשולחן/אוהבייך" (כלומר, זו שהיא כותבת אותה). בה זמנית דיבוב המפלט מהשואה הדולקת אחריה, גולש לטבע, האמונה והמיסטי. היפעה חופפת לזוועה. "סאוסן" של שז מהדהד את "קורנליה" של וולך, בעומדה על המוקד, סחוטת אשמה ובלבול בין יחסי הפוגע והקורבן – האם הפגם בה הוא בעוונה, או שמא הובלה אל הסדק מתוך תום וחוסר אונים?

בכל זאת, "ברקפות פורחות" אנחנו מוסטים אל שדה סמנטי של לבלוב ורוח מפיחה חיות; כך הדיסוננס משתלב בטבעיות לקרבנו אל הדם השפוך; העכור שנדמה לרגע, כמעט צלול.

כלא הטראומה מאלצנו להעמיד מבעד לסורגים הפקה תיאטרונית מסוימת – בחירת התפאורה, התחפושת, הזרקור, הטון והריחוק הרצוי.

האב האנס בשמו "אברהם" נושא משמעות סמלית למעמדו הקדוש, אך בהעפלתו עליה, הוא נתון בכל זאת אל מול האלוהים. היא כותבת "אברהם, אל תעקוד אותי שוב על המזבח", "אדמת אברהם אבינו…"

שז בעצמה בחרה לשנות את שמה מ"אפרת ירושלמי" ל"שז"  – ראשי תיבות של "שם זמני": מהזמן הגזול לתחושת היתמות הפנימית. הזהות הקדומה מעורערת מכדי לשאתה.

השיר "ריקוד המשוגעת" ממצה את יכולתו של "הגוף המדבר" בניסיונו לפרוץ את סורגי הגבול:

"ניסיתי לזוז לימין, לשמאל/אבל היטלר נשאר בתוכי/בכיתי צעקתי צרחתי בקול/אבל היטלר נשאר בתוכי…"  "רקדתי שוב את ריקוד המשוגעת/שברתי את כל המראות".

שז אינה מסיימת בנקודה, מכיוון שהמעגליות היא כל שנותר (התנועה שלוחת רסן כ"פריצת אתנה ממצחו של זאוס"). המראות הנשברות לשני קטבים – הגזל מעצמה אל עבר בריאת שפה בה הגוף נלחם באחיזתו של הגוזל בו, ממילה שלובה במילה.

השיר החותם את הספר, "תירוצים ספרותיים" נוקב חד משמעית – קול עדות קולקטיבי המתעלה על הקול המצנזר לכדי תענית דיבור הלא מדובר, המתחמק, המבטל את קיום החוויה; כאשר רק המילים נותרות להעמיד למשפט את המסרבים להכיר בסדק ועומקו. הסטת מבט עדיפה לאדם הממוצע, פן ייאלץ לפעור תיבת פנדורה; ורדיפת התקווה מקצרת את הנשימה.

היצירה המבריקה המזוהה עם פאול צלאן היא "פוגת-המוות", זו העומדת כמונומנט נצחי של כריית הפיר השואתי. מבנה השיר הרפטטיבי מבטא את הציווי החיצוני "כרה לעצמך קבר". זוהי הפוגה. קול רודף קול בסדר בו המוטיב הכללי חוזר בטון שונה כל פעם, וממנו נגזרים מעברים; עד לסיום הסוגר את המעגל הטונאלי. המרדף לא נחתם בנקודה, כפי שראינו אצל שז; וכך גם צלאן ממשיך לשקוע ולהתבוסס באפר שנים רבות לאחר השואה עצמה "קבר ברוח".

"זהב שערך מרגריטה/אפר שערך שולמית" מפעיל בנו את עזות ההנגדה בין הנשגב הפריווילגי לבין הנידון לדה-הומניזציה; הידוע מראש. הקונוטציה לסמל היופי הנשי שנגזם, קובע את ייעודן מראש של הנשים משתי הגדות באותו הגבול. ביטוי ההשפלה חוזר לביטול האנושי והנשי, להסיר מעל "שולמית" כל סממן לזהות מחוץ לדמה היהודי – אין דרך לעקוף את הזמן הקצוב, והזמן שזולג מתוך הפצע, גם כאשר נדמה שאתה סוף כל סוף חופשי.

ובכל זאת, הבה נשוב לשנת 2025, לבדוק בפרוטרוט מהם מהלכיה של מאיה בז'רנו בשירי "מלחמה":

השיר הפותח מתחילתו משתמע במובהק כאפי, אמנם מתבהר במהרה כי הנרטיב אינו עקבי ומרוטש: פריימים בהולים קופצים מאחד לשני כדרכם של פלאשבקים "מרחב מוגן דירתי ורחפן וידית של ממ"ד ומחבלים וקיקלופים קיקלופים וצה"ל נעדר, ואימה…"

החוויה האופורית ב"נובה"; הגוף המשוחרר הרצוף פלואידיות מוסיקלית, מיוצג בתארים ופעלים מרובים מתוך אותו שדה הגוף.  בנשימה אחת, ללא כל הפרדה, חודר הטבח עצמו אל הטקסט ואל חווית הקריאה. אין אף התראה מוקדמת או אינסטינקטיבית לבאות, ואף לא בתודעה הציבורית. רקדני הטבע שהכרנו, בוערים "כפרפרי דם קטלניים".

הזוועות מדווחות מבותרות זו מזו, מוחזקים אך ורק בידי "ו" החיבור.

ההצהרה "-/איברים של גוף אחד/-" מקבצת את כל הנפגעים לעלות לרגל התודעה הציבורית והאנושית, כ"גוף מדבר"; שותפות גורל, שותפות גודל הזוועה.

אולי תשאלו "מה מקומו של צורך המידע בזוועות?", או לחילופין כדאי לשאול, "היכן מקומה של הזוועה בתוכו?".

התשובה היא שכל אחד מאיתנו בעל זיקה לסדק ועודף היעדר מסוים.

"לקום ולהתנער וללכת ללכת לצאת/אל לב התופת לב הרוע הטורף" – השיבה אל זירת הקרב משולה ללב זירת הטראומה. איני בטוחה כמה ניתן להקדיש להתנערות ולהתנגדות, מודעת או לאו, הרואיות. בעיקר כשאין מיגור לאינות, לא מתנערים ממנה דרך פלא; זהו מסע צלב, שאין לו אלוהים של ממש.

בז'רנו מחדדת את הנקודה על ידי השימוש במילים "יגמר/יפסק/יעצר/ימוג". לאן החיים מוסטים כשאש מתלקחת ואין לה מעצור?

השיר "אולי אסטרואיד פגע בנו" מדבר את הלך היומיום ברשת הפנטסטי, הסמלי והמדעי. המחבלים הם "ציידים", הקורבנות "איילים ואיילות" – רודפים ונרדפים. לצידם האישה הפשוטה מנהלת את יומה מבלי חשש, ולכן "מותה הערוף" מטלטל קיומית, כפי שהאסטרואיד מסמל את ביקוע המציאות, יחד עם חותם בלתי נמחה המדמה מכתש – תופעה יקומית שזורה בקיומנו.

שירי העצמים מתארים דקדנס באפשרות להינצל:

הטנק – רכות המלאך אל מול המתכת; השלשלאות ככובד המציאות. "החיים יפים -בניני צדק", בז'רנו במענה ציני מתייחסת לסופו של הסרט המלווה בצחוקו של הילד המשוחרר מהמחנה ע"י הטנק העצום, אולם מזערי הוא אל מול הממדים העצומים של האובדן שנותר מאחור. ככל שננסה למסך על המציאות, תתחדד הטראומה עוד יותר.

האמבולנס הבוער – האמצעי המציל אף הוא אינו מסוגל להציל את עצמו.

מכולת האשפה – מייצגת אינסטינקט הישרדותי ומשפיל מתוך אילוץ להינצל, אל מול כל שהורק מן החיות טרם – שרידים שפוכים מתכולה, פירורים, רקב. מוות חטוף.

אך יותר מכל, התרשמותי המרכזית הייתה ממחזור שירי ה"שבי" הקצרים – בעיניי מדובר בהצלחה מסחררת מצדה של בז'רנו. המחזור כולו מפורק לכדי זוויות שונות של חווית השבי בכללותה, מעבר לחטופי ה-7 באוקטובר. מתמודדי טראומה נוספים יוכלו להעיד בעצמם כי השבייה מדובבת את חוסר האונים של הגוף הנפקד ע"י הטראומה זמן ממושך לאחר התקרי(ו)ת: הלכי שפה וזיכרון מחוררים, פרגמנטריים לתחושות גוף מסוימות – "עשיתי משהו/אני לא זוכר – כפתו אותי/לפיתה חזקה…".

"הווה חרוך/הווה גבוס" – אם בשבי הכל הוא "הווה", נחפה על נזקי האש באי-הרגשה, הדחקה ומעבר למציאות מאוחה, בנטייתה לטפל ולרכך.

אלה הכיסופים והערגה לחופש הלא מושג, כפי שרחל המשוררת מבכה על כנרת שלה, השמורה מבעד לזכוכית כאידיאל; למרות האובדן, למרות המרחק שנכפה עליה. החלימה היא כלי הקיבולת לתוכו מוצף המטען הטראומטי המוחשי, שהשפה לא מחזיקה. באותה המידה, שירה בעיניי, הפועלת כחלימה לוסידית (בין "האפשרי" לבין ה"בלתי אפשרי"); חופפת לסיוט עצמו.

השירה מערבבת את הקלפים של התת מודע אל המודע. היא מעוותת לשם תיווך ומוציאה אל האור במידת האפשר, אף אם מוטל על המשורר להבין כיצד הטקסט משתמש בחלל הנתון לו עבור "פרפורמנס" למהימן שבלא-מהימן.

בשיר 7 ניכרים הדהודי "על סף", "ואת אמי" למרחקים בהם הגוף מתפצל מהתודעה, עד המפגש האלים בין השניים, זה שאומר "ואז ראיתי את שלומי".

בשיר 9 חגות סביב נשים בלבן (עוטות תכריכים או שמא אוצרות על גופן את חווית הטשטוש). השפה שוב נשברת כעיתות מוות – "…לא ענתה מנותקת הייתה/היכן אנחנו?'/שאלתי אישה אחרת בלבן/היא ניסתה לענות נאלמה/בלעה לשונה…"

בשיר האחד עשר ההשפלה, הייאוש וההלקאה העצמית מופיעים במשחק על השורש ח.ט.פ – "אני חטיף חטיף".

האנאפורה החותמת כל שיר במקבץ "ושמורות עיניי לחות" – העפעף מכסה את המראות, איך מאמץ ההדחקה והאיפוק נידון לכישלון. זוהי השורה המתחזקת את כל הווי ההישרדות בשבי.

גזר הדין של האשלייה הוא "הבכי הוא הנקודה/בסוף המשפט."

פה המשפט הוא בין תחום השפה והמשפט, לבין בכי הפיזי המתקשר את כל שצבר ואצר הגוף. ברגע החשיפה המוחלטת של המאורע הטראומטי, ההקשרים והמרכיבים מתלכדים לתוך משמעות מגובשת יותר, אשר מועמדת להתרה, או לחילופין ללסת הננעלת מכיוון שהושלמה הסוגייה שבלעה את הלשון שוב ושוב.

חלק שני: "מלך בשר ודם"

חלקו השני של הספר "מלחמה", בו בז'רנו משחזרת את עלילות הספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר על ימי מלכות בית חשמונאי בא"י וכיצד הובילו עצמם לכיליון, שם דגש על טראומה-היסטורית-קולקטיבית, שהשלכותיה כמובן נוגעות אף בפרט.

זוהי דרכה להעמיד בפנינו מראה, להעביר לקורא אזהרה לעצם התקדמותנו אל גלגול נוסף של כלייה עקב כניעה לשלטון רודני, לא מבוקר, רומס אידיאולוגיה בעבור עיוורון צמא דם וניצחון מדומה; כאשר בבירור הניצחון היחידי מגיע מהתפכחות טרם נגלה שלא ישאר עבור מי לחגוג. הפסד בטוח לאזרחים, ובד בבד לאוחזים בשלטון עד שיגעון הדעת; דיבוק תסמונת הפרה המשוגעת.

באופן בסיסי הטראומה נגלית לפנינו כנגזרת היסטורית – האדם נע בתוך סיפוק ההכרח להישרדות הגוף, עוד מימי קדם. לא עובר זמן רב והוא למד שעליו לצוד מכיוון שהוא ניצוד בעצמו, כך שהיותו חלק מתא קולקטיבי יאפשר חלוקה בין שותפיו לדאוג לרווחת כולם, ולו בין היתר. אם הגוף הוא הבסיס – כיצד נבין את "לא טוב היות האדם לבדו"? וכיצד נבין את הצורך להעניק שם, צורה ותוכן לתופעות הטבעיות של היקום והקיום, להבין מאין ולאן? מיתוסים מתגלגלים, דתות נרקמות ואמות המוסר מוכתבות לנו. האדם מאויים על ידי אל או אלילים מרובים, אך גוף ההיסטוריה נושא בשורה שונה – האדם מאויים לפני הכל על ידי האדם.

פרומתאוס מעניק לנו אש להוציאנו מהחשיכה, והופך עקוד לעד לצפות בעשן השריפות; כאש בשדה קוצים לא סרנו מן הציד והניצוד, אבל אנו מלבישים ומצדיקים אכזריות בסיסית ברעיון ה"אידיאולוגיה", סדר הדברים דינו כאוס, בייחוד בהתנגשות הגישות. אימפריות נופלות, נפשות מופקרות, וגוף בשביו שבוי.

הנגזרת היא פגיעה בכל התשתיות בחברה, המלחמה המתמשכת והכאב השורשי שלא חדל מעולם להתקיים ולהסלים במציאות הפנימית, הלאומית והממשית- מוגבל חופש הביטוי, החשיבה האינדיבידואלית; בזאת מבוטלת הדמוקרטיה, אשר מיוצגת על ידי דיודורוס, הפילוסוף הכבול בשלשלאות.

גם כאן, המשורר ניצב בדמות המגשר, מפיץ התרבות ועוקף "האיסור". הצלת חופש המחשבה היא לאמן ולהוגה; להתמרד בנתונים המצערים.

"צר לי עלייך כל כך דיודורוס/נושא הנאמנות החוכמה והחופש/בלתי מובן,/אני משחררת אותך מיד מהכבלים…"

דמותו של חוני המעגל מייצגת את הנאבקים עד תום, אך גם לניצולים לא ניתנת הזדחלות מהטראומה הממושכת, ועליהם להזדחל הלאה עם כובדה האצור.

המטר שמוריד בניסיון לשטוף את הדם מהארץ כרוך בעמל התפילה והאמונה בעודו חורט את המעגל ועומד ממושכות בו. כוחותיו האחרונים נידונים לכלייה, אך בז'רנו מבטיחה לנו שניתן לו חסד האל, ולכן לא ישכח לעולם. לבסוף, עליו להתפייס עם האופק שאינו מזהיר; "גשמי רצון וברכה/גשם נדבה" נחלשים.

בשיר מצוטט משירו של יאיר הורביץ, "אנטומיה של גשם" – "הגשם היורד בברכת האל/הוא יהודי". רמז מדויק על גורלו של "העם הנבחר", משכבר ימים, אל העתיד האפשרי/לא אפשרי.

מוכים במכלול – לוחמים, אזרחים בעורף, פצועים, והפלא ופלא, החזירים בשלטון גם כן.

מציאות זו לא מתעכלת בקלות מבלי שנביא לשולחן הומור שחור ואירוניה; דרך התמודדות נפוצה בייצור ריחוק בינך לבין הבלתי נתפס. "אולי שרפו הכל, ודאי שרפו/טוב שאני ירושלמית", מאיה בז'רנו, בהומור יבש, משייכת את עצמה לנשיאה בעול החורבנות השבים על עצמם, כמעט בגאווה.

הלגלוג ההומוריסטי מופיעה אף כצעד אקטואלי בסוגיית שלטון ינאי ומשפחתו – פשוט למדי להיחשף לשפה ולבחירה הלשונית ולהבין כי הביקורת מופנה בין היתר ל"מלוכת" משפחת נתניהו כמכלול.

כדוגמת "כוח אוהב כוח/אני חושב שאת ראויה לי…" (שרה נתניהו נמצאת בקהל?)

באופן רציני יותר, ברור לנו הכוח המושחת שמעפיל עד כדי ביטול הרשויות האחרות: "אל עצה ולא סברה אל בעלי עצה/לא סנהדרין ולא זקנים ולא שום דבר/אלא מלך וכהן גדול בלבד/הוא ואין עוד בלתו".

גם כאשר בית המשפט והדין נלקחים בשבי, עם המושחת והכוחני, מתגלה לנו השלטון פתטי וקטן, בעיקר ביחס להיסטוריה כולה; ייצוג זה הוא כמעט מופע קומי להמונים. ההיסטוריה לא מתנצלת בפנינו, כפי שאנו לא מתנצלים בפניה. השבי, גלגל האוגר: ההבטחה למפלה כוללת.

נדמה שכבר נאמר לא מעט, אך לקופצים הישר לסוף: שלום, לפניכם נשק חם לדעת – אבל לא בדיוק. לפניכם נשק קר לדעת – אבל לא בדיוק. בסופו של יום, השניים מתרועעים בשדה משותף. גם אני ואתם מתרועעים בשדה משותף, אבל לא בדיוק. נדייק ונהדק כאן רק עניין אחד – שורשית, מולכם אני מהווה גוף של שפה בעלת כוונה מסוימת, שפה כתובה בסממנים מסוימים; ושפה המהדהדת, כך או כך, בתוך ההכרה שלכם בעודכם קוראים (בהנחה שלא גולל פה איזה חתול שקפץ על מקלדת).

המציאות היא שלעולמי עד תישאר השפה המילולית הכשל הגדול ביותר של האדם – למרות השירה, למרות הנגזרת, למרות גורל בסיסי משותף, למרות הניסיון לגשר על הפער.

למרות שהכשל ניצב לפנינו שחור על גבי לבן, אין מנוס מפני הניסיון כבד הלב.

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק", אומר ויטגנשטיין; או לדבריה של בז'רנו, "הבכי הוא הנקודה/בסוף המשפט."