ה-5 במרץ, 2023

זו הייתה נקודת שפל בשבילי. מערכת יחסים של ארבע שנים נגמרה יום אחד בפיצוץ נוראי, בדיוק כשכמה בחירות גרועות בקריירה התבשלו לכדי אבטלה. נותרתי בלי עבודה, ללא החברים המשותפים, תקוע בדירה היקרה שבה גרנו; כל פינה בה מעוטרת בחוש האסתטיקה העלוב (אך נחרץ) של האקסית.

ביקרתי את אורטל, חברה חדשה, לקפה. התמרמרתי בפניה על מר גורלי ועל כמה שוק הדירות בשכונה מנומנם בחודשי החורף. על כל דירה שהתפנתה עטו עשרות שוכרים פוטנציאליים, רובם רווקים טריים כמוני, נואשים למצוא דירת יחיד במחיר שפוי.

"אוקיי", היא אמרה. "אני אגלה לך איך השגתי את הדירה הזאת, אבל אתה חייב להבטיח שלא תספר על הטריק הזה לאף אחד." נשבעתי מיד. אל תסמכו על סופרים עם סודות.
"הדירה הזאת שייכת לאישה מתה." חיכיתי להמשך.

"אני אצטרך הסבר."

"קראו לה דורה. היא הייתה חוסה של האפוטרופוס הכללי. לא היו לה יורשים אז הדירה עברה לבעלות משרד המשפטים. למשרד אסור למכור את הדירות, אז הוא משכיר אותן. יש בשכונה מתווך בשם יונה, עיראקי, בן 70 ומשהו, ואפשר לראות את הדירות האלה רק אצלו. הוא לא מפרסם אותן בשום מקום. אין לו אפילו אימייל. ככה אין תחרות, והן בדרך כלל גם זולות יותר. המחיר שלהן נקבע על פי הערכת שמאי, ולא בגחמה של בעל בית תל-אביבי."

"זה נשמע מדהים!"

"זה נחמד, כן."

"אז למה את שומרת על זה בסוד?"

"זהו, אני מרגישה שזה צריך להישמר לאנשים שבאמת צריכים את זה, אתה מבין? אם לכל השוק תהיה גישה לדירות האלו המחירים יעלו והטריק יעלם…"

"כן, זה נשמע הגיוני…"

"יונה כנראה יבקש ממך אלפייה על העבודה שלו, רק אחרי שתחתום על דירה כמובן. בטווח הרחוק זה משתלם. מה שכן, לפעמים משהו מהדייר הקודם… נשאר בדירה."

"משהו כמו ספה?"

"אממ… יותר כמו רוח רפאים?"

הופתעתי. לא ציפיתי מאורטל שתאמין בממבו ג'מבו מהסוג הזה.

היא סיפרה לי על דורה. כל מה שהיא יודעת עליה זה שהיא הייתה מבוגרת ובודדה. הנוכחות שלה כמעט ואינה מורגשת בבית, למעט באופן אחד – דורה שומרת על שעות השינה שלה בקפדנות, אפילו בעולם הבא. בכל ערב, בשעה שבע, האור בחדר השינה כבה ואינו נדלק עד הבוקר. שני חשמלאים כבר היו אצלה ולא הצליחו לאתר את מקור הבעיה. על אף שמצאתי את הסיפור מסקרן עד מאוד, לא נתתי לו להטריד אותי, ויצרתי קשר עם יונה. הרי תקלות בחשמל עלולות להיות סבוכות ביותר, וטכנאים בינוניים הם עניין שבשגרה בארצנו הקטנה.

ה-3 באפריל, 2023

השעה היא 12:53. קבענו לאחת. אני ממתין עוד כמה דקות למטה לפני שאני עולה אליו, אל הקומה השנייה של בניין ישן ברחוב שבתאי לוי. המשרד של יונה נשאר שמור מתקופה אחרת, בדיוק כמוהו. הוא עוצב בסגנון המקובל משנות ה-50. פרקט כהה כיסה את הקירות העגולים. בניינים של קלסרי-זברה התקבצו סביב המסמכים שנשפכו ממגירות התיוק. על שולחן העץ נחה מנורת אמרלייט מקורית, ממש כמו בסרט. מאחוריו רכן יונה, מלבורו אדום בידו.

"היי", הכרזתי על נוכחותי.

"שלום", הוא ענה, בקול הצרוד ביותר ששמעתי מעודי. הוא אף פעם לא אמר 'היי' או 'ביי', רק 'שלום' ו'להתראות'. הנועם והאיטיות בה דיבר גרמו לחיספוס להישמע כמו שירה.

הוא הזמין אותי לשבת. הדלקתי פייסל. יונה הסביר שהוא צריך להרים צלצול לפני שנצא, אך קודם שאל לשלומה של אורטל. הזכרתי את שמה כשדיברנו בטלפון.

"היא בסדר", השבתי. האמת היא שהייתי מודע לכל מיני צרות וחששות שהטרידו אותה באותה תקופה, אך לא היה זה ממקומי לשתף.

"יופי! אני שמח לשמוע. היא בחורה מאוד נחמדה." הרגשתי שהוא מתכוון לכך בתום לב, וחיבבתי אותו על כך. יונה היה מענטש אמיתי.

נכנסנו אל המכונית, טויוטה 93', אפורה, שמורה באופן מופתי; כאילו עברו שלושה חודשים מאז פגשה את הכביש ולא שלושים שנה. "זה הרכב הכי טוב שיש!", קבע יונה.

"כבר לא מייצרים אותם כאלה". הייתה שתיקה.

"אתה מובטל, נכון?", הוא שאל. כשדיברנו בטלפון אמרתי שאני מתפרנס 'מפה ומשם'; חשבתי ששמרתי על חשאיות, אך נוכחתי אחרת. "אל תדאג, אני אשכיר לך דירה", הוא לא חיכה שאענה. "תדע לך – אתה לא מבין מה יש לך בידיים. אתה צעיר. בן כמה אתה, 26?"

"24."

"עוד יותר טוב! זה שווה יותר מכל הון, חביבי. מיליונרים, מיליארדרים…", הוא גלגל את המילים לאט במיוחד. "…לא יכולים לקנות את מה שיש לך בידיים. תעריך ותנצל את זה."

הדירה הראשונה הייתה ברחוב יוסף הגדם, אחרי התיאטרון. זו הייתה הדירה הקטנה ביותר שראיתי בחיים. המחיר היה בהתאם, אך גם שכירות אפסית לא מצדיקה דוש מקלחת מעל האסלה. השנייה הייתה בארלוזורוב, דירה מחולקת. מבעד לקיר פלסטר דק גרה קשישה רוסיה שתחביבה העיקרי היה צפייה בטלוויזיה מסחרית בלילות, בווליום המקסימלי. עשינו ניסוי. רעש מחריש אוזניים. "הארנונה מאוד נמוכה", ניסתה לשכנע אותי. כפנסיונרית הייתה לה הנחה של 80%. על אף הפיתוי, נאלצתי לסרב.
הייתה לי תחושה טובה לגבי הדירה השלישית. רחוב כנרת, קומת קרקע. יונה חיטט בצרור המפתחות הגדול שלו והחל לנסות אותם.

"של מי הייתה הדירה הזאת?"

"אני לא בטוח…", הוא ניסה להיזכר. "זה רשום לי איפשהו במשרד."

"אתה יודע", הוא אמר אחרי רגע, "יש סיפורים מאוד עצובים. באים אליי לפעמים אנשים, אומרים לי, 'טיפלנו בבן-אדם כך וכך שנים, שילמנו לו על כל הטיפולים, דאגנו לו, והוא הבטיח שהוא ישאיר לנו את הדירה' – והרבה פעמים לא משאירים. שואלים אותי – 'יונה, הוא הבטיח, איך זה יכול להיות?'. מה אני אגיד להם? שובר את הלב."

"מישהו אמר לך כזה דבר על הדירה הזאת?", שאלתי בחשש. לא התאים לי שכן שחושב שהדירה שלי מגיעה לו.

"מה? לא, לא פה, אבל לפעמים זה קורה. הופה!", יונה מצא את המפתח. זו הייתה דירת חדר, עם מטבח בגודל טוב, שירותים-מקלחת נעימים ומרפסת צרה.

"אני רוצה לישון על זה לילה, אבל נראה לי שאקח אותה."

"קח את הזמן, בינתיים היא שמורה לך." אין על המתווכים של פעם.

רק כשיצאנו מהדירה הבחנתי בשם על פתק הפעמון, שנכתב עם תוספת לא שגרתית – 'גל יוסף ז"ל'.

24 באפריל, 2023

עברתי בבוקר אצל יונה לאסוף מפתח. על החוזה חתמנו בשבוע שעבר. גם שילמתי לו את העמלה ונתתי לו צ'קים באותו המעמד. הדירה ברחוב הס הייתה כבר ארוזה, מוכנה למובילים שיגיעו למחרת. היום הזה הוקדש לניקיון הדירה בכנרת. הצטיידתי בחומרים, מטאטא ומגב, וצעדתי אל הדירה.

להפתעתי, כשהגעתי אל הבניין, פגשתי את עמרי, חבר לשעבר, מעמיס את הארגז האחרון על האוטו. היינו מאוהבים באותה הבחורה. זה נגמר רע עבור שנינו ועכשיו המצב נותר מביך. אני הנהנתי יותר מדי והוא קבר את מבטו אל הרצפה. סיפר שהוא בדיוק מפנה את הדירה שלו בקומה שלישית. "בניין מקולל", סינן. הסרתי זאת מראשי וניגשתי למשימה.

היעד הראשון היה הבוידעם. אין טעם לנקות ואז ללכלך את הרצפה. כשטיפסתי בסולם ופתחתי את דלת העץ חשכו עיניי. במרכז הבוידעם נחה ערמה ענקית של אבק, טיח ופחם. המון פחם. הורדתי משם עשרה דליים של פחם ושפכתי אותם אל החצר המוזנחת שמאחורי חלון המטבח. מה כבר יכולתי לעשות? סיימתי שחור לגמרי, עם כתמים שסירבו לרדת ודבקו לי לעור לשבוע.

22 במאי, 2023

חודש בדירה ולאט לאט המרחב הזר החל להרגיש כמו בית. הכרתי את השכנים. דלת ממול גרה אישה רוסיה שלא ידעה מילה בעברית. מעליי גרה משפחת קרני, זוג צעיר עם שני ילדים, חרדים. הבעל, מנשה, עובד כסופר סת"ם. למרות שגרו שם שנתיים לפני, לא היה לו דבר להגיד לי על גל יוסף. אמר שמעולם לא פגש אותו.

באותם ימים ניסיתי לבנות שולחן עבודה מדלת ישנה שמצאתי ברחוב. עמדתי על הגג ושייפתי את הפינות, כשלפתע עלו אליו בחורה צעירה עם קעקועים וגבר חרדי שמן. היא באה לראות את הדירה שעמרי פינה בקומה השלישית. הוא היה המתווך. שאלתי גם אותו, בלי הרבה תקווה, על גל יוסף. את מה שהוא סיפר לי לא התכוננתי לשמוע.

"לפני שנתיים ניהלתי את מכירת הדירה של מנשה מקומה שנייה, ואז גיליתי משהו מיוחד. הבניין הזה מוגדר כמושע." כמובן ששאלתי אותו מה זה אומר. "מושע הוא מעמד נדל"ני שנשאר פה מהחוק העות'מאני. הוא חל על כל נכס משותף שאין לו תכנית טאבו, כמו פה."

"אז איך יודעים מי בעלים של מה?"

"הו! אז זה בדיוק העניין – לא יודעים. לכאורה אף אחד לא יודע. בינינו, זה די ברור בדרך כלל איפה דירה מתחילה ואיפה היא נגמרת, כן? אבל בגלל שאין רישום כל פעם שמוכרים דירה צריך לקבל את אישור כל האנשים שחתומים על שטר הבעלות, שזו פשוט רשימה של כל בעלי הדירות. אז הייתי צריך למצוא אותם, אחד אחד."

"נשמע כמו הרבה עבודה."

"מה נראה לך, להיות מתווך זה לא צחוק חביבי! והכי קשה מכולם היה הגל יוסף הזה שלך. בסוף, אחרי חודשים של חיפושים, מצאתי אותו בבית אבות פסיכיאטרי, פה בחיפה. ואתה יודע מה הוא אמר לי?"

"מה?"

"שהוא אף פעם לא גר בדירה הזאת. שהיא הייתה חלק מסיפור כיסוי, כי הוא היה בכלל, שים לב – סוכן שב"כ." המתווך חייך מאוזן לאוזן.

"וואו."

"ממש כך. כמובן שאני לא יודע אם זה נכון. בכל זאת, בית חולים פסיכיאטרי. אבל הסיפור יפה. והוא מצדו רק רצה שאני אקשיב לזה ואז חתם, בלי בעיות."

"סוכן שב"כ…", צמד המילים התגלגל בראשי כמו גרגור של חתול.

19 באוגוסט, 2023

"נָדָג'! נָדָג'!", קולו של גַ'זַע שוחט את שמי הדהד בין כותלי הרחוב. חציתי את הכביש לספסל הקבוע שלו, בארלוזורוב על יד שפינוזה.

"מה שלומך נָדָג'?" היה ברור שלא אכפת לו. "תקנה לנו בירה?"

גַ'זַע היה אלכוהוליסט בדואי, פושע ליגה ז' עם מניירות של נער בחטיבה. את קריירת השתייה שלו התחיל בבית-ספר בסמ"ת, אז היה משאיל ספרים מספריית בית-הספר ומוכר אותם לחנויות יד-שנייה עבור בירה. אחר כך עבר לספרייה העירונית. הוא צבר ככה חובות גדולים שלא הייתה לו כוונה לשלם. היום הוא לווה סכומים קטנים מאנשים פרטיים, מאה-מאתיים שקל. אף פעם לא מחזיר. יש לו הצגה משומנת, ואיך שהוא נשבע באמא שלו, באמת קשה שלא להאמין. הוא גם מהנעלבים, שזו עוד מניפולציה. הוא גם מתהפך אם מבקשים את הכסף, צורח ומקלל. יום אחד הוא ייפול על חמום-המוח הלא נכון שידקור אותו על כמה שקלים. בינתיים הוא ברחוב הפועל, גר שם עם אחותו; מורחק מכל המכולות בסביבה. חזרתי עם ארבע פחיות קוניגסבכר.

"למה לא הולנדייה?"

"כי זה גועל נפש."

"אייש…", גַ'זַע עשה קול מאוכזב.

"לא צריך." קמתי מהספסל ועשיתי כאילו אני הולך. זה היה בלוף, אבל הוא עיצבן אותי.

"לא נו, סליחה, שב נָדָג', שב."

"קודם תגיד תודה על הבירה." הפרצוף שלו קפא. הוא מצמץ, פה פעור, מבולבל, לא מבין מה אני מבקש ממנו.

"…השכנה הזאת משוגעת לגמרי! אני משתין בפינה, כרגיל, כן? פתאום היא מאחורי, תופסת לי באַרְנוֹס תירס, אומרת לי – 'אתה לא תשתין פה!'". הוא חיכה אותה, קול צפצפני עם מבטא רוסי. "עכשיו היא תופסת חזק, כן? אני אומר לה 'איי! איי! שחררי!' והיא לא משחררת! רק צועקת, שוב ושוב, 'אתה לא תשתין פה!', 'אתה לא תשתין פה!' – יאללה!", הוא הניף את היד בזלזול.

"אולי נמאס לה להריח את הפיפי שלך מהחלון."

"אני חושב שהיא פשוט התגעגעה להרגיש אַרְנוֹס תירס, שכחה איך", הוא צחקק.

"תגיד, הכרת בחור בשם גל יוסף? היה גר פה בסביבה, מת לפני כמה שנים", ניסיתי לשנות את נושא השיחה.

"בטח!", הוא אמר.

"מה באמת?"

גַ'זַע נעץ בי את המבט הנעלב שלו. "מה יש לך? כולם ישבו איתי פעם על הספסל!"

"כולם?"

"כל מי ששווה משהו."

"אז מה אתה יודע על גל יוסף?"

"הוא היה קצת כמוך, בודד כזה. מדי פעם יושב איתי לבירה על הספסל." גַ'זַע הנהן עם כל הגוף, ידיים על הברכיים. "הוא היה בסדר, אתה יודע. פעם לקח אותי אליו הביתה והראה לי דרכונים של מדינות ערב. איראן, סוריה, ירדן, לבנון, איפה שאתה לא רוצה. אמר שהוא היה פעם בשב"כ. לך תדע."

הייתי בהלם. חודשים של תהיות, והנה, קיבלתי עדות נוספת לסיפור מהמקום הכי פחות צפוי. אמנם יש לקחת את כל מה שגַ'זַע אומר בערבון מוגבל. הוא הרי ימכור את אמא שלו בשביל בירה, ובטח ישמח לספר לי סיפורי סבתא בשביל עוד פחית. אבל איך הוא ידע להמציא לי סיפור על סוכן שב"כ, בלי שאמרתי לו על זה כלום?

17 במרץ, 2024

היום הגיע חסן, איש האחזקה. חצי שנה שהצקתי להם על בעיות ועכשיו, סוף סוף, באו לתקן. הוא נכנס, הלך, חזר, ותקתק את הדברים די בקלילות. שאלתי אותו על גל יוסף, פעמיים, ובשתיהן הוא התחמק, התעלם, והתחיל לדבר על נושא אחר. עכשיו הוא עמד בדלת. החלטתי לשאול אותו בפעם השלישית. מה כבר היה לי להפסיד?

"אז מה הקטע עם גל יוסף? רואים שאתה יודע משהו."

"מה כל כך חשוב לך?"

"אני כותב עליו סיפור. מעניין אותי לדעת מי הוא היה."

חסן לא ידע איך לאכול את התשובה שלי. הוא רצה לספר, אך משהו עצר בעדו. לבסוף נכנע.

"תשמע, כשנכנסתי לשפץ פה הדירה הייתה צהובה לגמרי. הקירות והתקרה ספוגי עשן. הריח היה מזעזע." הזיכרון גרם לפרצופו של חסן להתעוות בגועל, וזאת על אף שהוא בעצמו היה קטר לא קטן. "פה", הצביע על רצפת המבואה, מתחת לבוידעם, "פה היה תנור פחם. כנראה שלא הייתה לו וונטילציה. אף-פעם לא פגשתי את הבן-אדם, אבל אומרים שהוא עישן שתיים-שלוש קופסאות של סיגריות ירדניות ביום. אז התנור והסיגריות וכל העשן… זה כנראה היה יותר מדי, דפק לו משהו בקופסא. אומרים שהוא השתגע. שהיה איש נחמד מאוד קודם, ואז… ואז כבר לא. אשפזו ולא ראו אותו יותר. זה כל מה שאני יודע."

"שמעתי שהוא היה בשב"כ", ניסיתי לגשש. "או לפחות האמין בזה." חסן משך בכתפיו.

"מי יודע. לא שמעתי על זה כלום, בכל מקרה."

"טוב. תודה על התיקונים ועל השמועות."

"בכיף חביבי. בהצלחה בכתיבה."

21 ביולי, 2025

שנתיים וחודשיים שאני בדירה, ומאז מה שחסן סיפר לי בשנה שעברה לא גיליתי שום מידע חדש. בזבזתי אין-ספור שעות בלתהות מי האיש הזה היה, בלסרוק את האינטרנט אחריו, בלשאול מכרים ושכנים. מנשה נעלם. מכר את הדירה לצעיר חרדי מבני ברק, לקח את משפחתו והתאייד. יום לאחר שיצא מהדירה הוא ניתק את מספר הטלפון שלו, ומאז לא פגשתי אותו שוב.

סוף הסיפור ברור. אם מקבלים את מה שחסן אמר כאמת, כמובן. גל יוסף סיים את חייו בבית חולים פסיכיאטרי בחיפה, ערירי. הוא כנראה הגיע לשם בעקבות הרעלת פחמן חד-חמצני, גז קטלני ללא צבע או ריח שמתקבל משריפת חומר אורגני. במינונים גבוהים לאורך זמן הגז הזה עלול לגרום לפסיכוזה כרונית.

האם לפני כן היה סוכן שב"כ? אין לי מושג. נראה שהוא האמין בזה. בין אם הוא היה בשב"כ ואז התחרפן, השתגע והתחיל להזות שהוא עבד שם, או, אם אתם אוהבים הוליווד, החל לחשוף סודות מדינה ואז 'טופל', זה לא כל כך משנה. גל יוסף מת לבד ולא נשאר מי שיספר את הסיפור שלו. עשיתי את מיטב יכולתי לגולל כאן את המעט שגיליתי באופן הנאמן ביותר למקור. אולי זה יגיע למישהו שיודע משהו, אך אני בספק. זו לא הסיבה שאני כותב את הסיפור הזה, בכל אופן. הבטחתי שאכתוב אותו כשרק עברתי לכאן, ועכשיו אני רוצה להמשיך הלאה. אני מקווה שאם רוחו עדיין איתנו היא תמצא ממנו נחת. בכל מקרה, אני מחפש דירה.

גל יוסף. נולד בשנה כזאת וכזאת. מת בשנה כזאת וכזאת. אולי שירת את המדינה כך וכך. יהי זכרו ברוך.