אהרן שבתאי הוא בין ענקי הספרות והשירה המודרניים העבריים, שבאמתחתו עוד להמשיך ולכתוב, ליצור, ״לשורר״ ולפרסם ספרים בתפוקה משגעת. רק שנה שעברה הוציא את ספרו ״רקוויאם״ – ספר המכיל איזה קסם, לטעמי, קסם מלנכולי נעים של שיירה המובילה את המשורר בדרכו האחרונה, בלווייתו, בעודו שוכב בארון העשוי מנופי ילדותו.
לא מזמן ראה אור ספרו האחרון של שבתאי – ״חרוזי תה לשליט״. כשפרסם המו״ל – צ׳יקי ארד – על הוצאת הספר בהוצאת ׳מעיין׳, זו אשר הקים לתחייה במיוחד בשביל פרסום הספר הזה – לא הבנתי על מה המהומה. גם אני כמובן התלהבתי – עוד ספר לאהרן! שיכתוב, שיפרסם, כמה שיותר. ויחד איתי התלהבו רבים נוספים.
אך אז קראתי את דוגמאות השירים. מודה – לא הבנתי מה אהרן רוצה. כלומר, תמיד קשה להבין מה אהרן רוצה, תמיד ישנה הרגשה שהוא באיזו שיחה פרטית עם עצמו, שיש צורך להיות לו בתוך המוח והנפש כדי להבין היטב את שיריו (סוגיה אחרת עליה ניתן לדבר ארוכות וגם שם לא חסרה לי ביקורת), אבל הפעם זה היה משהו אחר – הרגשתי שאני קורא שטויות, לא שירה, גם לא את אהרן שבתאי.
לא אאריך בביקורת על הספר ועל שיריו, זו לא כוונתי בכתיבת המאמר הזה. לאחר שכל מה שראיתי הוא הערצה והאדרה של הספר הזה – דבר שבלבל אותי לחלוטין ולעתים עצבן אותי – נתקלתי בפוסט פייסבוק של יהושבע סמט-שינברג. זהו פוסט ביקורת נוקב, ויותר מאשר הוא מבקר את הספר, הוא מבקר את ההתלהבות ״הצבועה״ של הביצה ושל מעריצי שבתאי, לדבריה. והאמת היא שהסכמתי איתה. סוף סוף, פעם ראשונה מאז צאת הספר, ראיתי מישהו אחד שמעז לדבר בגנותו של הספר, שמעז לומר כי גם אהרן שבתאי יכול להוציא ספר לא מוצלח.
מה שהדהים אותי היה הדבר הבא: מהומת התגובות לפוסט הזה. לא מהומה, מלחמה! עקיצות, גידופים, המון רעל מותז בין המשתתפים. תוך כדי הקריאה הרגשתי כי אני עד לשני מחנות מובהקים – אך מה טיבה של החלוקה, מהו המנוגד בין המחנות, על מה נלחמים – את זה לא הצלחתי להבין. מצד אחד – מהללי שבתאי רבים הטוענים כי הביקורת של סמט-שינברג אינה רלוונטית, תעלם בהיסטוריה כמו ביקורות רבות אחרות, הצהרות מרחיקות לכת דוגמת ״מי שאינו מבין את הספר הזה של שבתאי אינו מבין שירה כלל״, לא פחות! ומצד שני – שבתאי המתחזה למשורר, מלך עירום אשר מעולם לא היה מלך, הכללת כל שיריו כאילו אין להם דבר וחצי דבר בהשפעה על השירה העברית, כאילו אין הוא משורר כלל וכלל. מעטות היו התגובות שראיתי אשר הצליחו להחזיק מתח מסוים, אשר ראו את המורכבות של אהרן שבתאי וכתיבתו בכלל אל מול הספר הזה בפרט.
תוך כדי גלילה וקריאה בתגובות, שמתי לב שאני נתקל הרבה במילים ״שמאל״ ו-״ימין״ על הטיותיהן השונות. פתאום הבנתי. עברתי על הפרופילים של המגיבים. לפתע הכל ברור – שונאי שבתאי, ברובם, משתייכים לימין הפוליטי (ציונות דתית בעיקר, כמו כותבת הפוסט) ואילו היוצאים להגנתו בחירוף נפש משויכים כנראה לשמאל הפוליטי (תל אביביים כאלה, אתם יודעים). פתאום הרגשתי לבד – לא השתייכתי למחנה שאני אמור להשתייך אליו (איש שמאל, יש שיאמרו רדיקלי, באופן מובהק – שמסכים עם ימין ״חזק״ פוליטי).
האם אני אכן לבד? אם כן, איזו בושה. חבורה שלמה של אנשי ספרות, שביחס לפוסט בפייסבוק נראים כמו המון, אבל בעצם הם כלום, קומץ קטן ההולך ונעלם בתוך חברה לא-קוראת, לא-כותבת ומנוונת. אלה חבורה של אנשים מנופחים מחשיבות עצמית, שבטוחים שכל מילה שלהם בפייסבוק היא הרת גורל – ועד שהם מתווכחים בתשוקה על שירה, הם מגייסים את טעמם באופן ברור על פי דעותיהם הפוליטיות, אשר להן ולשירה עליה מדברים אין באמת דבר וחצי דבר, כאילו אין שירה כשלעצמה, כאילו אין בעיות דחופות יותר לספרות העברית – זו אשר מצד אחד עוברת אינפלציה, הוזלה (הוצאות ספרים כלכליות, משוררי אינטרנט וכו׳), ובכל זאת באותה נשימה הולכת ונמחקת (בעצם, זה אותו הצד).
כמה עצוב שעד שיש שיח ער על ספר חדש ועוד של משורר במעמדו של אהרן שבתאי, כולו מגויס לאידאולוגיות אשר אין להן ולשירה (כשלעצמה!!!) כל קשר. איזה מיאוס מהסצנה הספרותית הזו, מהביצה הזו, שחבריה רק מחכים לומר את דבריהם, שכל אחד מהם בטוח שרק על פיו יישק דבר, שכל כך מלאים בחשיבות עצמית – כל אלה רק מוסיפים למיאוס מהספרות העברית העכשווית, לרידודה וניוונה.
זוהי מראה לאנשי הספרות העברית היום: אלה הצועקים גוועלד נוכח היעלמות הספרות העברית הם אותם אנשים המעוניינים לשומרה כמועדון קטן וסגור, מועדון אשר יענה על צורכם להתנגח ולהרגיש בעלי חשיבות ומעמד, כאשר בפועל אין הם אומרים כלום ואינם מדברים לגופו של עניין, אינם מעוניינים באמת בשיחה ובניגודים אשר יצמיחו דבר מה חדש ומעניין ממנה. שום דבר כזה, העיקר שישמעו אותם. על זה נאמר: טפו עליכם.
האמנות מאבדת מהאוטונומיה שלה, ומשימת הדור הצעיר היא להשיב את האמנות כולה אל חיק עצמה, כדי שתשכון בעצמה, להצליח ליצור מרחב אמנותי ויצירתי אמתי, מרחב בו ניתן להתנגד (גם אחד לשני) ולהתפתח מתוך ההתנגדות וחוסר ההסכמה, ולא לבטל (ואם אכן יש לבטל דבר מה תהיה זו ״תרבות הביטול״). יש לעסוק בפיתוח היצירה העכשווית, קודם כל ולפני הכל. לא רצח-אב ולא נעליים.
מתוך ״חרוזי תה לשליט״ מאת אהרון שבתאי
