"…כדי להתוות גבול למחשבה היה עלינו להיות מסוגלים לחשוב את שני צדדיו של הגבול (כלומר היה עלינו להיות מסוגלים לחשוב את מה שאינו נותן את עצמו לחשיבה)".
– ויטגנשטיין, בהקדמה למאמר לוגי־פילוסופי
אתם אולי לא מודעים לכך, אבל האפשרות להיתקל מפעם לפעם באורחת הבלתי-רצויה, הקרציה, פתוחה בפנינו בכל רגע נתון. חיה קטנה זו מתחבאת בענפי שיחים ובדשא על מנת לתקוף את טרפה, רק כדי לנטוש אותו עד שתתמלא מדמו. חיה קטנה זו היא בעלת אופק התרחבות משמעותי: מהגודל הסטנדרטי שלה, כ־1–2 מ"מ (גרגר חול), היא מסוגלת להתנפח לגודל של אפון. בבקיעתה מהביצה, החיה הקטנטנה עדיין אינה מפותחת במלואה, חסרות לה זוג רגליים נוספות ואיברי מין, אך כבר במצבה הראשוני, מסוגלת הקרציה לתקוף חיות קטנות בעלות דם קר. רק לאחר מספר רב של חילופי עור היא מצמיחה את האיברים שהיו חסרים לה וכעת יכולה להתמקד ביצורים גדולים יותר, בעלי דם חם. הטרף מתרחש כך: הקרציה מטפסת עם כל שמונה רגליה אל מקום גבוה בשביל ליפול על יונקים העוברים תחתיה. היא אמנם עיוורת אבל חוש ריח מפותח, יכולת חישת טמפרטורה מדויקת וחוש מישוש מספקים לה אינדיקציה לדעת האם הגיעה לטרפה והיכן יש לתקוף אותו בשביל התוצאה הטובה ביותר, שהיא, כמובן, זרם דם חזק ונפלא. כך, הקרציה הקטנה בוררת את הגירויים האינסופיים הנגלים אל מולה, כך שרק הרלוונטיים מתוכם הופכים ברורים עבורה, כמו ירח מלא בשמי הלילה.
הביולוג והפילוסוף יאקוב פון אוקסקול (Uexküll) החזיק בתפיסה ייחודית של מה זה אומר להיות יצור חי. עבורו, כל יצור הווה בעולם בנוי בהתאמה־לו. עבור הדבורה, צבע הפרח יהיה סימן, כלי הנמצא ברשותה ומאפשר לה להתקרב או להימנע ממקור צוף פוטנציאלי. למעשה, לדבורה יש כלים רבים, המתכתבים עם אינספור סימנים בהם היא נתקלת במעופה. זהו עולמה, הבנוי 'בשלמותו' למענה. הוא כמובן אינו שלם בכל מובן של המילה, משום שמהותו היא צמצום של סימנים אחרים, בהם אין לדבורה צורך. הסביבה של הדבורה, אם כן, איננה רק הסביבה הפיזית המקיפה אותה, אלא היא ממלכה של משמעות המותאמת לה. אבל לכנות זאת 'עולם' לא מדגיש את הרדיקליות הפוטנציאלית של הפרספקטיבה שאוקסקול מרמז עליה: מנקודת המבט הזו, כל יצור הוא גביש, אגרגט של תכונות פנימיות־חיצוניות, המתאגדות סביב ההבחנה של אותו יצור ביולוגי על סמך פרספקטיבה מוגבלת וסלקטיבית, הרלוונטית לו. לפיכך, ההבחנה בין הדבורה למערכת המשמעות, היינו עולמה, מתערפלת.
מהו גבול? זאת שאלה פרדוקסלית. וגם, חסרת מענה לחלוטין. ובכן, מהו גבול? לפעמים, נחשוב על הגוף שלנו בתור גבול. דוגמא לכך היא היווצרותו של עובר ברחם אמו. התנתקותו מעצמיותה והתבססותו של יצור אחר, נטול תודעה כל עוד הוא מוסתר במחבוא גופה, אך מובן כישות נפרדת. ובעצם, למה לא? התחלקותו של צבר התאים מעיד קודם כל על כוונה, כוונה להפוך למסוים. כוונה היא בעצם כבר שרטוט של גבול. הצבעה, המשגה, סיום. אך גבול בין מה למה? אולי – בין החוץ לפנים. אך היכן מתחילים הפנים והחוץ, היכן מסתיימים?
מבחינת אריסטו, הזנה היא הכושר הראשון של נפש, אותה הוא מגדיר כך: "צורה של גוף טבעי אשר לו חיים בכוח". כלומר, הדבר הראשון שעושה היצור החי הוא חילוף החומרים עם היקום. עבורו, הנפש היא צורה. אפשר להתייחס אליה גם כגבול, שכדי לשמור על הנפש ה'חיה', צריך לפרוץ אותו באמצעות יכולותיה שלה: ראשית תהיה זאת הזנה, ולאחר מכן תנועה וחשיבה. במילים אחרות, כדי לקיים את היצור האורגני בגבולותיו, הוא מוכרח לחרוג מהם. מיכאיל בכטין (Bakhtin) כותב על מה שהוא מכנה 'הגוף הגרוטסקי' כך: "הוא איננו יחידה סגורה ומושלמת; הוא בלתי־גמור, חורג מעבר לעצמו, ומפר את גבולותיו שלו. הדגש מונח על אותם חלקים של הגוף הפתוחים אל העולם החיצון, כלומר על החלקים שדרכם העולם נכנס אל הגוף או יוצא ממנו, או שדרכם הגוף עצמו יוצא לקראת העולם…" (עולמו של רבלה). הגוף הפתוח לעולם יוצא מגבולותיו שלו עצמו, ובכך יוצא נגד עצמו. אכילה היא כבר צורה של בגידה של הגוף בעצמיות שלו, בסגירות שלו. זוהי הודאה בחוסר שלו, ובהזדקקות שלו למשהו שלא רק יפצה על החוסר, אלא ממש ישלים את ישותו ויהווה אותה בפועל.
מהו גבול? לפעמים, בשביל לחשוב על משהו בכלל, מוכרחים להתחיל איפשהו. הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פרנסואה ליוטר (Lyotard), בחיבורו האם מחשבה יכולה לשרוד ללא הגוף? מתחיל מפיצוץ סולארי. "בזמן שאנחנו מדברים, השמש מזדקנת", הוא כותב, בביקורת על עיסוקם של הפילוסופים בשאלות מטאפיזיות. "היא (השמש) נמצאת קצת מעבר לאמצע נקודת החיים הצפויה שלה. זה כמו גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו עם תוחלת חיים של שמונים שנים. עם מות השמש, גם השאלות הבלתי־פתירות שלכם יעלמו", הוסיף.
האלימות שעולה מבחירתו של ליוטר להתחיל באיון מוחלט היא בחירה מודעת משני כיוונים. הכיוון הראשון יהיה, שבעזרת קביים ספרותיים, ליוטר מבקש מאיתנו לנסות לחשוב על מה שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו, אבל לחשוב באמת. עבורו, ברור שאנחנו נוטים להמעיט בסופיותו של המוות. לכן, רק אירוע של סוף קולקטיבי מסוגל להתחיל להמחיש לנו כמה שרידותנו אחוזה בחומר, וגם, ובכן, סופית באמת. המוות הוא מוחלטות. אבל מוחלטות היא בסך הכל מילה, ובעוד שכיליונו והתחדשותו של העולם הם תפאורת חיינו, העצמי מסתיר מאיתנו הנחה מובלעת לגבי הישארותו אחרי המוות. שלינג (Schelling): העצמי לא יכול "לחשוב אותו עצמו כמאוין מבלי לחשוב את עצמו בו־זמנית כקיים." (מכתבים פילוסופים על דוגמטיזם וביקורתיות). המקרה אותו אנו מכנים מוות קיים באופן סמלי, אבל לא בשום אופן אחר. זוהי ההכרחיות של העצמי. להיות או לא להיות – מאיזו פרספקטיבה ניתן להביט על האי־קיום, כמו גם על הקיום, ולדעת לנסח אין? 'להיות' היא תמיד האפשרות היחידה.
הכיוון השני 'המצדיק' את האלימות של הפיצוץ הסולארי, יהיה העובדה שהיא מהווה חלק מהותי מהכינון של מה שאנחנו מכנים 'מחשבה' מלכתחילה. במילים אחרות, הנקודה הראשונה, והחשובה, ממנה יש להתחיל לחשוב כל מחשבה היא שהניתוק בין גוף ונפש הוא דבר מלאכותי לחלוטין. אז נכון, אין לנו סיכוי לשרוד את הפיצוץ הסולארי, כי בשביל שמחשבה תשרוד אנחנו מוכרחים שיתקיימו התנאים החומריים המאפשרים אותה. אבל הסיפור הוא לא רק סיפור של תנאי אפשרות. המחשבה לא רק זקוקה לתנאים גופניים בשביל להתקיים, אלא המחשבה והגוף מבוטאים זה בזה, המחשבה היא הגוף. השימוש באירוע ההרס הקולקטיבי אמור לאותת על חוסר המובן שיש לנו על מה זה אומר להיות בן אדם.
כפי שאין לנו את היכולת למתוח גבול אמיתי בינינו לבין המוות גם אין לנו את היכולת למתוח גבול בינינו לבין עצמנו. במילים אחרות, אין לנו מושג איפה מתחיל ונגמר ה'אני' שלנו, לא ביחס לגבול החיצוני ולא ביחס לגבול הפנימי. מה נמצא מחוץ ל'אני' ומה נמצא בתוכו, מה מהותי לו ומה שולי, קונטינגנטי, או אפילו פרי המצאתו לחלוטין. בקיצור, אין לנו מושג מה זה אומר להיות 'אני'.
הגוף הוא דוגמא. אולי כזו שיש לנו די היכרות אינטימית עימה בשביל לעזור לנו להמחיש את הבעיה הגדולה יותר, החולשת־כל, של מושג הגבול – חוסר היכולת להתייחס למסגרת גורר שעצם המושג של מסגרת הוא חסר מובן. בחזרה לויטגנשטיין — כדי לדבר על משהו אנחנו מוכרחים להפוך אותו למושא, וכדי להפוך אותו למושא אנחנו מוכרחים לעמוד מחוצה לו. הגבול הוא הבעיה, מכוון שהוא, בניגוד לרוב הדברים, לא מבקש לדבר על מה שנמצא פה או פה, וגם לא על מה שנמצא שם, מעבר לפה (לעכשיו, מכל כיוון), אלא הוא ההתהלכות על החבל הדק של הבין לבין. הגבול הוא הצורה של ההתייחסות. כדי להתייחס לדברים אנחנו זקוקים לו, אבל הוא עצמו חורג מכל התייחסות. הוא המראה הנגלה לאדם מקצהו של צוק, אם זה אופק של התעלות או עומק של תהום. בשני המקרים מדובר בחריגה: האדם עומד על קצה תהום, רגליו מרגישות את האדמה, כאשר שתי האפשרויות פתוחות בפניו, הוא יכול להביט מעלה, אל השמיים האינסופיים, או, לחילופין, מטה, שם יחזה לא בעושר התופעה בלבד, אלא בהפסד שנמצא ממש בקצה אצבעותיו, בהביטו מטה על המים והאבנים.
בספרה The Argonauts, כותבת המסאית מגי נלסון על המשוררת אן קרסון. נלסון מציגה איך קרסון נוטה לענות על שאלות שהיא מבינה כאישיות מדי: [ ].סוגריים מרובעים. האם הסוגריים הללו יוצרות פער מרחבי (הרי יש פה דיו ודף שהיא משתמשת בהם בעודפות), או שזוהי דווקא השהייה בזמן (ההכרח להביט לרגע על הדף, ועל מה שחסר בו)? נלסון מחבבת את הפרקטיקה הזאת, אבל שואלת – מתי הניסיון לזהות את הגבול הופך לפעולה פרוורטית? אנרי ברגסון כתב כי "אפשר באותה מידה להכחיש שלאיליאדה יש משמעות, בטענה שחיפשנו לשווא את המשמעות הזו ברווחים בין האותיות המרכיבות אותה" (מבוא למטפיסיקה). הוא אומר את זה בשביל להצביע על כמה לא יעיל או טיפשי זה לנסות לתפוס לאשורו את מהותו של דבר באמצעות התבוננות על חלקים סטטיים שלו. עבורו, התחימה היא פעולה הנוגדת את הטבע האמיתי של המציאות.
הבטן היא נקודה טובה של מתיחת גבול. בניגוד לשלד הספון בגופנו, הבטן מוחצנת ורק שואפת החוצה. הבטן היא דבר רך מטבעה, כאשר בטנה של אישה פתוחה־תמיד למתוח את עצמה בשביל לאכלס גוף חדש. אך גם בלי העובר, כאמור, אכילה היא כבר קריאת תיגר על שלמותו ואחדותו של היצור החי שלנו. תוך הכנסה (והוצאה) של העולם לתוכנו (ומאיתנו), אנו מגדירים מחדש, שוב ושוב, מה זה אומר עבורנו פנים וחוץ. תוצר לוואי מתבקש אולי יהיה התחלה של תהליך ההמשגה – מה הייתי רוצה שיהיה פנים ומה הייתי רוצה שיהיה חוץ.
עץ הדעת ופירותיו הוא החצנה של פעולת האכילה עצמה. במקרה הזה, האכילה היא אקט של הגדרה מחדש, של מינוח. אדם וחווה מקבלים על עצמם את הריבונות לחיים. בדומה להכנסה לתוך גן העדן, גם אדם וחווה לוקחים על עצמם להכניס משהו לגן העדן שלהם, לתוך גופם. במרחב של גן העדן, טרם לקחו על עצמם אדם וחווה את הריבונות על גופם, אין פער בין הנורמטיבי והטבעי. לכן, כאשר אדם וחווה עוברים על הציווי האלוהי, הם גם בוגדים בטבע. באכילתם את מה שלא ראוי למאכל, הם מכוננים מחדש את ההגדרה של מה זה אומר ראוי, ובו־זמנית ממשיגים את הטבע, כלומר, יוצאים נגד האמפירי. "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת" – אבל אדם וחווה לא מתים. הם בוגדים בטבע ונשארים בחיים. כעת, נוצר פיצול – הנורמטיבי הוא אחד, והטבע הוא אחר. יש ציווי נורמטיבי שאומר שאין לאכול מעץ הדעת, אך הטבע הוא שניתן בכל זאת לאכלו. הגבול נוצר עתה מעצם האפשרות לחצותו. כך נוצר שיפוט, והשיפוט יוצר עולם בו כל מה שיש הוא שיפוט.
פרויד כותב על פונקציית השיפוט כי "אפשר לבטא זאת בשפת הדחפים הקדומים ביותר, הדחפים האוראליים: את זה אני רוצה לאכול או לירוק, ובגלגול מה: לזה אני רוצה לתת דריסת רגל בתוכי או את כניסתו של זה אני רוצה לחסום. ואם כך: זה צריך להיות בתוכי או מחוצה לי". כאשר אדם בורר מה להכניס אל תוך העצמי, הוא מסמן מהו הטוב. אבל זה לא קורה בדיוק במקביל. אכילה מאוחרת לאקט השיפוט. אכילה היא מה שאנחנו עושים ביחס למשהו שאנחנו כבר מבינים האם אנחנו מעוניינים בו או לא. זהו לא אקט השיפוט, אלא הביטוי הראשון של השיפוט. אבל השיפוט הוא ביחס למשהו שהוא כל כך קרוב אלינו שהוא בעצם אנחנו. אנחנו לא מתבוננים על החוץ ואז מכניסים, באיזשהו מובן, מה שיוכנס כבר הוכנס אל תוכנו. ככה זה עם אוכל – אנחנו מתבוננים במה שעתיד להיות אנחנו, לא? על מנת לשפוט משהו לחיוב ולשלילה אנחנו קודם צריכים להבין אותו, אבל הבנה היא כבר אקט של הפנמה. כדי להוציא משהו מחוץ לגבול אנחנו צריכים להתחיל מלהכניס אותו, כדי שבכלל יתאפשר לנו לברור אותו.
ההפרדה המלאכותית בין גוף ונפש נדמית ארכאית, אבל אנחנו לוקים בה מדי יום כשאנחנו טוענים לגבי עצמנו שאנחנו, למשל, נוטים לפעול לפי הבטן או לפי הראש. השפה שלנו מצפינה את מסרי ההפרדה הללו כל הזמן. זה גבול שאנחנו ממש אוהבים. ובצדק, זה גבול מעניין, כי הוא דוגמא בוטה לבקשה, התחינה בעצם, שלנו מהעולם – גלה לנו את גבולותיך, אל תשאיר אותנו מגששים באפלה. אך המקרה של מושג הסביבה של אוקסקול מחזיק מסר חשוב, הוא, שאפילו במקום האינטימי הזה, הגבול הברור המסומן בנקל לפי תיאוריות התפתחותיות אחרות, כמו זו של דרווין, אין הישות הביולוגית מצליחה להיות, לפחות לא במובהק, מתנה ארוזה בקפידה. כפי שהיטיב להבין דקארט, הדואליסט אמנם – ברירותו של הגוף, כדבר המוכר לנו באופן הטוב ביותר, היא אשליה. הזכרתי כבר כמה כיוונים אפשריים של חקירה בעקבות מושג הגבול, במפורש או במרומז – שפה, שיפוט, טבע וחוק – אבל הגבול הוא, כאמור, מושג חסר גבול. השימוש שלי במושג הזה הוא הישענות, כלי עזר להליכה. תקוותי היא להוסיף ללכת איתו לאורך החיבורים הבאים (אולי עד שלא אזדקק לו יותר).
