את הספר "בית מטבחיים־חמש", מתחיל קורט וונגוט (Vonnegut) עם דמותו של סופר העובד על ספרו שעתיד לעסוק בחוויתו כחייל, חוויה שקווי המתאר שלה לא מתבהרים עד שלב מאוחר יותר. “All this happened, more or less”, נכתב בפתח הספר, ברפרור לסיפורו של וונגוט עצמו ובהדגשה ברורה, שרוחה תלווה את מהלך הסיפור כולו – כל זה קרה, פחות או יותר. כל זה קרה, פחות או יותר. הסיפור עצמו נסוב סביב בילי פילגרים, חייל אמריקאי צעיר שלחם במלחמת העולם השנייה, ונלכד על ידי חיילים גרמנים, אז גם נלקח לדרזדן וחזה בזוועותיה. בעוד שהסיפור עוסק בעיקרו בבילי כחייל צעיר, גבולותיו הנרטיביים מעורערים, והסיפור, בתיווכו של בילי, מדלג בין אירועים שונים בחייו: מילדותו ועד לחייו כאופטיקאי עשיר בניו־יורק בשנות ה־60. המשפט שהפך מזוהה עם הסיפור הוא: “And so it goes…”.
ככה הם הדברים. נעים באין־מפריע במרחבי הזמן, אדישים לדמויות הנלכדות, צצות ונעלמות ברשתו. הזמן, אם כן, הוא אלמנט חשוב בסיפור. הסיפור אינו ליניארי, גם מפני שבילי, כפי שמתאר זאת וונגוט, "ניתק מהזמן" ("Billy Pilgrim has come unstuck in time"). מה הכוונה ב״להתנתק מהזמן״? ההתנתקות מתארת חוסר שליטה, כפייה, דחיקה של בילי משטח החסות של הזמן. "ניתק" גם מרמז על משהו שהיה מחובר ויצא ממקומו. באנגלית, המילה Stuck מזכירה הידבקות, כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעל.
הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (Bergson) מציע שתי אפשרויות על האופן שבו ניתן להבין זמן. מצד אחד, ישנו זמן השעון. זהו הזמן השימושי, המאפשר לנו לקבוע פגישות, לזכור ימי הולדת ולהשתעמם בשיעור שאנחנו יודעים שעומד להיגמר עוד 45 דקות (שכן בהינתן שיעור בלתי־נגמר, לא הייתה לנו סיבה להשתעמם, היינו, לייחל לסופו). אך ישנו גם הזמן מהסוג השני, לו קורא ברגסון "משך" (Durée). משך הוא הגרסה האמיתית של הזמן. אמיתית כל כך, שהיא כל מה שישנו. המשך "מכיל" הכל: בתוכו קיים כל מה שעל פני השטח נתון לשינוי, אך למעשה לא "באמת" משתנה, אלא – וזוהי הבחנה חשובה – מתהווה. ההבדל הוא שההתהוות היא בין דברים שאין ביניהם נפרדות. לפי ברגסון, אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד. אין הבדל משום שהשינוי כולו מתרחש בתוך מצב שהוא כשלעצמו, תמיד, שינוי.
בשביל לנסות להסביר טוב יותר את האופן בו ברגסון מציע לנו להבין את העולם, אציע דוגמא. בטקסט הקודם על מושג הגבול דיברתי על האפשרות, אם קיימת כזאת, לחשוב על שלילה, היינו, על משהו שאינו. הטענה המרכזית בדחייתו של ברגסון את המושג של שלילה תהיה שכאשר אנחנו מבקשים לדבר על שלילה, אנחנו מדברים בעצם על אי־קיום, ובכך אנו מבקשים לדבר על משהו חסר מובן. מה שאנחנו עושים בפועל, זה להציע חלופה שגם היא סוג של קיום. מה שקורה הוא שאת התוכן שמקבל המושג ״קיום״ (ביחס, למשל, לתפוח הניצב ממש לפנינו), אנחנו יוצקים לתוך המושג של אי־קיום, אבל בצורתו ההפוכה (בהינתן ואכלנו אותו – ויש שאוהבים לאכול אותו עד היעלמותו, כולל הגרעינים…). כלומר – נפגשנו באיכות אחת התופסת את מקומה של איכות אחרת. אך האם באמת ניתן להגיד שהתפוח לא קיים? הרי משהו קרה פה. אולי אכלנו את התפוח. אולי סוס הגיע ובלע אותו בשלמותו. בכל אופן, מה שבטוח הוא שמצב העניינים השתנה עד כלות, וכעת – וזה עצם העניין – קורה משהו חדש. הטענה של ברגסון היא שתמיד קורה משהו חדש.
העניין הוא שאנחנו מתארים את החיים במושגים – זהו עולמו של השעון – ולכן הרעיון שהכל כל הזמן חדש הוא לכל הפחות משונה ולכל היותר הרסני לצורת החיים שלנו. תפקידה של השפה, במידה רבה, הוא לקבע את מה שלא ניתן לקיבוע. ברגסון מתאר את העולם בתור שפיעה בלתי פוסקת, שמקורה ידע אינטואיטיבי, כזה שמגיע מתוכנו. אך תפיסת עולמנו, כך נדמה, דווקא מתכתבת עם זמנו של השעון, על מחוגיו המורים לנו היכן אנחנו ממוקמים על רצף זמן כלשהו, בו ניתן לאחוז. השעון – בדומה לשפה, להמשגה, ללוגיקה – מקבע את מה שלא ניתן לקיבוע, מקבע את הנע תמיד, את החולף.
ההשלכות של ההבחנה "הפשוטה" הזאת הן אינסופיות. בעצם, כל האופן שבו אנו מבינים את העולם מתעוות לחלוטין לאור התפיסה החדשה הזאת של זמן: אין עבר, הווה ועתיד, אלא מקשה אחת של התהוות. החיים כולם, כולל תפיסת האני, צריכים להיות מובנים מחדש לאור התובנה הזאת. מה שמתגלה הוא שהעצמי "השטחי" של השעות (זמן) – האני שמבין את עצמו קודם כל כאחדות, ואת השינוי שקורה לו כשינוי שקורה לאותו עצם/גרעין – הוא אשליה. את ההתהוות הזאת אפשר להבין דרך דוגמא יפה שברגסון מציע: הוא כותב על חוויה של שיטוט בעיר, במסגרתה אנחנו למעשה חווים את אותה עיר בשני "רבדים" – אחד שעתיד להיות מקובע (אותו בית־קפה שנותר בפינת הרחוב לאורך שנים, שניתן לשוב ולשתות בו מכלי חרסינה מוכרים), ואחר שעתיד להשתנות בלי הרף (המלצרים המגישים את הקפה, התקלפות הצבע על התקרה). הטענה של ברגסון היא שמה שקורה בפועל הוא שאם היינו עוצרים לתהות לגבי טיבה של העיר בחלוף זמן, היינו מגלים רק השתנות מתמדת, כזאת המערערת על האפשרות בכלל להחזיק משהו קבוע ביחס אליה. היינו, מה שקיים בפועל הוא הדימוי התזזיתי של העיר המשתנה־תמיד.
הדוגמה הזאת אולי לא משונה מדי. ניתן להבין, נדמה לי, כיצד העולם סביבנו מציג את עצמו, או נקלט על ידנו, סטטי יותר ממה שהוא בפועל. וכפי שאדם שאנחנו רואים לעיתים קרובות נדמה לנו כמשתנה בתכיפות פחותה מאלו שאנו פוגשים לעיתים רחוקות, כך גם ברור לנו שהעולם סביבנו רוטט בלי הרף, משתנה והווה, בניגוד להבנה שלנו אותו כנוקשה ויציב. אך כשזה מגיע להבנה שלנו את עצמנו, זה מוזר יותר. להבין את עצמנו ביחס למשך מאלץ אותנו להבין את חיי־האני שלנו כמעין אשליה. יחד עם זאת, זו אשליה שניתן "להקיץ" ממנה. "חדירתם האין־סופית זה לזה של רשמים שונים רבים", כותב ברגסון, "אשר כבר חדלו להתקיים ברגע שכינינו אותם בשמות". בכך, הוא מדגיש את החשיבות של אותו "זמן־שעון" או "אני־שטחי". האני השטחי מתפקד כמעין מכשול בדרך להבנה אמיתית של האני כפי שהוא. ואף יותר מכך – מאחר והמציאות מתהווה גם היא ללא הרף, כל שיום, קיבוע, הקפאה, כל סכימה, המשגה – כל מעצור הוא מכשול בדרך להבנה של המציאות, של מה שישנו, כפי שהוא.
אך לכולנו יש דבר אחד, בו אנו נוטים להתגאות: תודעה. מהי תודעה (consciousness)? ברגסון כותב כך בחיבורו מבוא למטפיסיקה: "consciousness means memory". תודעה היא זיכרון, היא הגבול בין העבר להווה. ברגסון מפריד בין שני 'סוגים' של זיכרון: הפעלה אוטומטית של מנגנון הזיכרון בשל צורך, וחיפוש והעלאה של זיכרונות באופן מכוון. הרעיון הוא שהעבר הוא בעל היפעלויות שונות, ומידות שונות של אקטואליות. מה שברגסון מכנה זיכרון מוטורי, הוא פעולה, הוא אקטיבי. יש לו תפקיד אקטואלי בחיי העצמי. הזיכרון הטהור, לעומת זאת, הוא מה שמשמר כל רגע במשך. ברגסון מגדיר את הזיכרון הטהור בתור איזשהו ממד שנמצא מתחת לפני השטח, 'אוגר' בתוכו את נהר המידע. זה מזכיר את הרעיון של לא־מודע; ישנו ממד של קיום של זיכרון שהוא אינו הממד האקטואלי, זיכרון הקיים בנו בצורה פסיבית. ניתן להבחין כי ישנו מתח בין שני סוגי הזיכרון שברגסון תוחם. שניהם קרואים "זיכרון", שניהם קשורים לתפיסה כלשהי של העבר, או של ניסיון, אך יש ביניהם הבדלים מהותיים. אפשר להבין את זה כבעלי שני אינטרסים מנוגדים שנדרש עליהם להתקיים במקביל ולהימצא בקשר הכרחי. המתח הזה מצוי בעצמי, שנגזר עליו להבין את עצמו בין שניהם.
תמונות הזיכרון הן אלמנט מעניין בתפיסה של ברגסון. הן לא עבר, אלא איזשהו הווה המתבסס על שליפת חתיכה של זמן. לכן תמונת הזיכרון היא לא זיכרון. תמונת הזיכרון היא 'המביאה' את הווירטואלי לממשי. אין לנו את היכולת להבין מהו הזיכרון הטהור, אנחנו רק יכולים להיזכר, כלומר להעלות את תמונת הזיכרון הרצויה, ולעשות בה שימוש חדש. לתמונות הזיכרון יש כל מיני מאפיינים. ראשית, העלאת תמונת הזיכרון היא רגע בו העצמי משהה את עצמו. כלומר, זוהי לא פעולה שהיא לחלוטין פסיבית, אבל גם לא אקטיבית. זהו מצב ביניים בו ההווה מושהה, אבל גם לא ניתן לומר כי אנחנו 'נמצאים' בעבר או בעתיד. אלא, זה רגע בו הזיכרון 'נחתך' והופך למופע אקטואלי חדש. הרגע המיוחד הזה מעיד על המקום שבו משהו יכול 'לחדול מלהתקיים' בפועל, אבל שיהיה לו עדיין מעמד אונטולוגי, של דבר קיים. במילים אחרות, הטענה היא שרק בגלל שמשהו חדל מלהתקיים בהווה, זה לא אומר שהוא לא נוכח. יש פה עדות על כך שקווי המתאר של תמונות הזיכרון קיימות, איכשהו, אפילו בתמונת העולם של הווה מתמיד שאנחנו נמצאים בתוכה, בתמונת העולם של המשך. יכול להיות שיש משהו ברגע הזה שמערער על עצם העובדה שהמשך הוא המשכיות גמורה.
נרטיב חשוב בספרו של וונגוט הוא חטיפתו של בילי על ידי הטרלפמדוריים (Tralfamadorians), חוצנים מכוכב הלכת טרלפמדור. הטרלפמדוריים מתוארים כיצורים גרוטסקיים: הם נראים כמו פומפות בגובה של כ־60 סנטימטרים. בקצה הידית שלהם יש יד קטנה שמחזיקה עין. אך המאפיין המהותי ביותר של היצורים הללו הוא שהם רואים בארבעה ממדים. עבורם, הזמן אינו רצף של רגעים שחולפים ונעלמים, אלא מבנה קבוע וסטטי. במובן הזה, הם יצורים חסרי זמן לחלוטין. הם חווים את העולם כולו כמקשה אחת: “All moments, past, present and future, always have existed, always will exist", הם מסבירים לבילי. כיצד, הוא תוהה, רואים היצורים הללו את הכוכבים? כמו ספגטי של אור, הם עונים.
האם הטרלפמדוריים חיים באופן הנאמן ביותר לתפיסת המשך של ברגסון? הרי עבורם כל רגע קיים בו־זמנית. הם לא נתונים להבחנה בין הזמנים השונים, שכזכור, לפי ברגסון נעשית באופן מלאכותי. הם רואים את הזמן כמו רכס הרים שניתן להתבונן בכל חלקיו בבת אחת.
במובן מסוים, היצורים הללו מתפקדים כבאי־כוחו של החייל הפוסט־טראומטי, שניתק מהזמן. כדי לשרוד את הזיכרון העגום של דרזדן, בילי מאציל את ייאושו ליצורים הללו, שבאופן נוח, לא מסוגלים לחוות את סופיותו של הזמן באופן בו מרגיש אותו היצור האנושי, היינו, הוא עצמו. הרי, לא רק שעבור הטרלפמדוריים המוות אינו סופי (הוא רגע אחד מתוך אינסוף רגעים), אלא גם לאף אחד אין אחריות על המעשים שלו, כי הכל קבוע מראש, הכל נראה כמקשה אחת באופק הזמן.
"- Why me?
– That is a very Earthling question to ask, Mr. Pilgrim. Why you? Why us for that matter? Why anything? Because this moment simply is. Have you ever seen bugs trapped in amber?
– Yes.
– Well, here we are, Mr. Pilgrim, trapped in the amber of this moment. There is no why."
באופן דומה, זמן קצר לאחר שבילי ושאר השבויים האמריקאים מגיעים ברכבות משא למחנה שבויים בגרמניה, אחד השבויים האמריקאים, חייל זקן וחלש, מעיר הערה עוקצנית, ואחד השומרים הגרמנים, שמבין אנגלית, חובט בפניו של האמריקאי:
"The American was astonished. He stood up shakily, spitting blood. He'd had two teeth knocked out. He had meant no harm by what he'd said, evidently, had no idea that the guard would hear and understand. 'Why me?' he asked the guard.
The guard shoved him back into ranks.
'Vy you? Vy anybody?' he said."
שאלת הרצון החופשי מתבטלת כאשר אין זמן. איזה מובן יש לבחירה שלך, הנעשית בזמן (לאכול את התפוח) אם את יודעת מראש מה יקרה עוד חצי דקה (תמצאי שם תולעת) ועוד שבוע ועוד שנה ועשרים? אותה זילות שמדגישה תפיסת הזמן של החוצנים, נוכחת גם בתפיסתו של הגרמני, שכמו מכיר בקונטינגנטיות של הסיטואציה בה נמצאים החיילים, כל אחד ממלא את תפקידו: אחד אמריקאי, אחד גרמני.
יש הרבה מקרים בהם אנחנו רוצים להעלות זכרונות חשוכים, אינסטנציות פרטיות שאנחנו רוצים להכיר בהן כדי ליצור דברים חדשים. היזכרות היא חלק חשוב מהאופן בו אנחנו לומדים ומתפתחים. עבור ברגסון לא נרצה לאפיין את החדש בתור מה שנכלל בזכרונות שלנו, אלא הם ישים שאנחנו יכולים להשתמש בתוכן שלו בשביל ליצור דברים חדשים. שכן, האקטואליזציה של תמונת זיכרון יוצרת משהו חדש. המודל הזה מאפשר להבין סוגי אקטואליות המתקיימים סימולטנית, אך יש בניהם ניגודיות – סוג אחד הוא וירטואלי בהכרח והאחר אקטואלי בהכרח. הזיכרון המכאני שולל תמונות זיכרון שהוא אינו זקוק להן. תמונות הזיכרון צצות ומופיעות כשהן אינן רצויות, ולעיתים מתחמקות מלהופיע. העצמי הוא הגבול בין אלו. פעולתו היא התמקדותה של ההכרה בזיכרון, כאשר מתוך אקטואליזציה נקבל מופע חדש במשך. אנחנו מתוודעים לעצמי, בתור מה שנוכחותו 'תקועה' במשך, כוח היוצר בעזרת מנגנון הזיכרון שלו, מסיט את הנהר.
אבל בילי תקוע בזמן באופן אחר. באופן הרגיל, ההכרה היא שומרת הסף בין העבר להווה. היא המבטיחה כי כל מה שקיים בהווה הוא רק דברים חדשים; היא הבוררת רק את הזיכרונות הרלוונטיים לפעולה הנעשית בהווה. עבור בילי, השער פתוח לרווחה. הנהר שלו לא מוסט, ולכן גם שאלת חופש הפעולה לא רלוונטית. האדם שנע בנהר חייו כחסר משקל, כמו צף על אגם כחול, מביט על שמיים כחולים, עד כדי כך שהשמיים והמים מאבדים את האופק המבדיל ביניהם.
האדם שלא מצליח לתקוע יתד בגדת חייו, חי בייחולים לקפיאתו של נהר הזמן, ומצד שני נמצא תמיד בניסיון לאחוז בנותר מליל חייו. ההידבקות, ה־being stuck, חשובה. ציינתי כי יש משהו מוזר בצורה של תמונות הזיכרון. יש בהן ממד של פסיביות, של חוסר שליטה. ברגסון מזכיר בהקשר הזה לא פעם חלומות. יש לו אף תיאור של מה היה קורה אם כל אותם מרחבים חשוכים של זיכרונות היו מוארים לפתע. על המצב הזה הוא אומר כי "זהו ככל הנראה המצב המתממש בכל שינה שבה אנו חולמים". לחלום יש ההרגל להתפורר ברגע שאנו מנסים לאחוז בו. האדם שמנסה להעלות מהאוב זיכרונות חווה חוויה של נמלטות. זאת מפני שהזיכרון האקטיבי מנסה כל הזמן להשתלט. הזיכרון שיש לו אחיזה במציאות, ההווה, צץ ומופיע. תכונה זו היא אלמנט נוסף של נדבקות: האדם תקוע בזמן. הוא שוב ושוב נאלץ להתמודד עם הפער בין חומר התודעה המעורפל לבין קשיחותו הנגלית של הרגע הזה.
לכן, התשובה לשאלה: האם הטרלפמדוריים חיים באופן הנאמן ביותר לתפיסת המשך של ברגסון, תהיה לחלוטין לא! המשך של ברגסון הוא יצירה וחידוש, והטרלפמדוריים מייצגים גרסה סטטית ומעוותת שלו, שבה העבר נוכח בצורה קפואה.
ויותר מזה. מושג המשך קשור גם למושג של חופש. עבור ברגסון, חופש הוא לפעול באופן שמבטא את העצמי. הפעולה החופשית באמת היא פעולה שמגלמת את העצמי שלי כולו, כך שבכל פעולה העבר שלי נוכח לחלוטין: "אנו חופשיים כאשר פעולותינו נובעות מאישיותנו בכללותה, כאשר הן ביטוי שלה, כאשר ניכר בינה ובינן אותו דמיון בלתי מוגדר שאנו מוצאים לעיתים בין אמן ליצירתו", הוא כותב. הפעולה החופשית היא כמו היחס של האמן ליצירה שלו. העבר, הבחירה, היא לא שלילה של חופש, אלא היא חופש מתוך רפלקציה, חופש מתוך מה שברגסון מכנה "תפיסת בעלות" על הפעולה. עבור ברגסון, הבלבול שלנו לגבי הדומות של מושגי החלל והזמן, יוצר תפיסה מעוותת של חירות. הבלבול הזה מרבה להתרחש כי לדבריו "אנחנו חיים יותר במרחב מאשר בזמן", שזה שווה ערך לאמירה שאנחנו חיים יותר בחוץ, בחברתי, ב"אני השטחי" מאשר ב"אני העמוק", שהוא מכלול הניסיון שלנו, העבר שלנו שמורכב מרגעים שהם פנימיים זה ביחס לזה. הגישה לחופש הזה, לפי ברגסון, מתאפשרת דווקא "בכל פעם שאנו מתיקים את עינינו, במאמץ עז של התבוננות עצמית, מאותה צללית הרודפת אותנו, וכך שבים אל עצמנו".
הסכנה היא, כפי שניתן לראות אצל בילי, כאשר האדם מאבד את היכולת לפעול בעולם. ההכרה בוררת מתוך המשך האינסופי רק את מה שחיוני להישרדותנו כסובייקטים פועלים. המחיר של הגבול הזה הוא כמובן הניתוק: כדי לחיות ב'זמן שעון', עלינו להקפיא את הדימויים, לכנותם בשמות ולשכוח את זרימתם האמיתית. כלומר, יש ויתורים לעשות. אבל הצד השני של זה הוא דמותו של בילי פילגרים כאיש שהגבול שלו נפרץ: זיכרונותיו אינם עוד תמונות רחוקות אלא נוכחות חיה וצורבת. וונגוט מלמד אותנו שחופש מהסוג הזה מאיין את נוכחותה של התודעה. אנחנו יצורים מבדילים. בילי פילגרים אינו נוסע בזמן, אלא אדם שהגבולות המגוננים של הכרתו נפרצו, מי שנחשף לאמת המבהילה – הכל זורם, משתנה, מתהפך, חסר־נחת, אדיש, לא עוצר – אך על דרך השלילה.
מבחינתי, אימוץ תפיסת העולם של ברגסון משמעה התרחקות מהחללי והתקרבות לזמני, כצורה האמיתית של החיים הפנימיים שלנו, אך בלי זניחה מוחלטת של קווי המתאר שאנחנו לוקחים בהם חלק, כולנו, יחד. אימוצה הפרקטי של תפיסתו של ברגסון, של תפיסת המשך, היא, לטעמי, לא זניחה של חיינו במרחב, אלא שימת דגש על חיינו בזמן. זאת מתוך האמונה כי השתתפות היא דבר חשוב, אף יצור לא נתון אך ורק לזמן הפנימי שלו עצמו, אלא חי במערכת הקשרים מסוימת, שחלק מרכזי בה, אולי המרכזי ביותר, הוא חייו בשפה, בחברתי. ללא החופש לנוע במרחבי הזמן, להעלות תמונות זיכרון, לשכוח, להמציא, לזכור – להשתתף, להיות אנושי, להיות מודע – אין האדם מצליח לחלץ את עצמו מהילכדותו ברשתו של הזמן. ובעצם, ראוי לציין לסיום, שבכל מקרה, לא מצליח האדם לחלץ את עצמו מרשתו של הזמן. הספר, בסופו של דבר, נסוב סביב דרזדן. עיר שהופצצה עד חורבן במלחמת העולם השנייה, בהפצצה שהפכה לידועה לשמצה במיוחד ביכולתה להוכיח, פעם נוספת, שהאדם הוא לא יותר מאשר חרק לכוד בענבר:
“All time is all time. It does not change. It does not lend itself to warnings or explanations. It simply is. Take it moment by moment, and you will find that we are all, as I've said before, bugs in amber.”
Bettmann Archive/Getty Images מראה דרזדן ההרוסה
