ברלין. לו ריד. 1973. אולי האלבום שאני הכי אוהב שלו. מתחרה רק עם הראשון במספר השמיעות שהאזנתי לו.
יצא אחרי “טרנספורמר”. אולי ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של לו – ואלבום שהוא תיעב. הוא הפסיק לדבר עם דיויד בואי, שהפיק לו את טרנספורמר (והעריץ את ריד). הוא טען שדיויד הפך אותו למשהו שהוא לא.
"ברלין" הוא אחד האלבומים הכי פחות בועטים של לו, בטח בסבנטיז. מה שכן, בתוך המינוריות הזו משתרלל עצב שנוגע-לא-נוגע, עד שמתפרץ. הוא נחשב בעיני רבים מעין אלבום דיכאון.
הפיק את האלבום בוב אזרין; יוצר שהרזומה שלו יעשה לכל אוהבי המוסיקה סחרחורת
(החל מ"The Wall" עד ל"Nine Inch Nails").
אני מאוד אוהב את העבודה שלו באלבום הזה, שהוא באופן מפתיע כמעט בלי בס, טרבל ו-MIDI, שנוטים להתרחק זה מזה ושומרים על מעין זרות ואווריריות לאורך כל האלבום.
"ברלין" הוא תקליט לצעוד איתו מסלול חיים; לפגוש את עצמך מולו ולהבין שהשתנית. המאזין הקודם אינו והמאזין החדש זר.
ממשיכות בו תמות רבות מ"וולווט אנדרגראונד", כולל קאברים (בביצוע מעולה). גם שירים שהוקלטו בדמואים עם הלהקה.
הזנות, הסמים, פליטות העולם המודרני ממשיכים לרתק את לו, שלא מצליח להפסיק לכתוב עליהן (אולי הטיפול בנזעי החשמל שקיבל בתיכון נגד נטיותיו המיניות עוד טרי בעצמותיו).
הזונות מוצגות בו ככוהנות חוכמה עם הבנה של החיים, אלה שמגיעות להציל את הדובר, הגולש פעמים רבות לאלימות, מרדידות גבריותו הפגומה, מכישלונו לגעת באמת האנושית הנסתרת, בעודה כה קרובה אליו, ועם זאת רחוקה.
לו כותב על הדמויות כדרך חמלה, גם כשהוא מספר על מעשים שעלולים לעורר ביקורת; איך שהן נתפסות על ידי העולם בו מתנהלות, במלון צ'לסי, המלא מזרקים וכאב.
מדובר באלבום למי שרואה בריד חבר; מי שמחפש שותפות חמימה, כזו מתפשטת בעצבות בעסיס המוח השר לעצמו את פזמונו הפנימי. הוא שירת אותי נאמנה עד כה.
