וגדם את בהונותיו ועלה מן הבור במו ידיו.
התהלך מתנודד, הלך ופחת בגובהו ורכן על מותניו מעל אגנו וקרס על ברכיו וזחל על פני הארץ, כפי שהיה נחש מימי בראשית. ואכל את אפר אבלו ומלמול בלבו: את אחיי אנוכי מבקש.
כשניטח אל תחתית הבור הביט בפני אחיו. לא זכר במי. על פניו מוטב שהיה ראובן, שומר אחיו, או שמא כל זוג אחר של נקודות שחורות שקצפו וניבּטו מעל מסדרון האבן הלח והחלק. שוב דמיין את אלומתו הנישאת רמה. קשר בידו את זרדיה וליפף את שאריתה הכבדה כמשקולת וזרק לו עצמו חבל הצלה מהמצולות.
שעת הצהריים מתארכת והשמש קופחת היישר מעל בורו, בורו-ביתו, שבבוצו היבש כבר נשתקעו כפות ידיו ורגליו ומכפלות גבו העירום. התרוקן העולם והתקבע כחלל שחור וצוהר עגול. ובאישוניו צורב האור החלול יוקד בחשכה בבּבת עינו. והסתנוור מהשמש ונשרפה האלומה צלם ברוחו.
על פני שפת הבור מופיע כדור כהה. חרדון מניד ראשו בתנועות קצובות, משיב את הלך הזמן אל הבור. הוא צופה בו כבספינה העוגנת מול חופיו, ממתין לראות אם דורש שלום הוא, אם זקוק שיסעדו וישקו אותו לאחר מסעו המפרך מהאין אל היש. הבור יבש מזמן, החרדון לא מתעכב לגלות זאת. יוצא זה במקום לשטיפת שמש, במטוטלת הזנב ובזלזול במורת הרוח.
זעם על יחסו של זה וביקש לחטוף את הילוכו. התרומם על כפות רגליו, דחף מכריותיו, שילח זרועותיו מעליו כפורש כנפיים ונאחז בשדה הסדקים והקימורים שנפרש אל פניו. לחיו הסמוקה מרוחה בגיר, עיניו מרפות ומתגלגלות מכיוונן. כפות רגליו מרחפות רם מעל פני הקרקע, מתנערות מאבקן, משטיחותן, מדחיסתן תחת הברכיים, השדרה, הגולגולת וכבדות ארובות העיניים. לפני שדה הקימורים הן אינן יודעות להשיב, תועות בלשונן, אצבעות רגליו תרות אחר מחסה ומגלות שלא יוכלו להידחק כל כולן, כן, מי מהעשר תצטרכנה להישאר מאחור. ברכיו נתקפות עוויתות וכתפיו מתחילות רועדות. בשדרת עצבי החרדון חוזר פזמון ובין מניפת אצבעותיו רוח חמה מחליקה את האבק מפני הקרקע. הכביד על רוחו העלבון. ודמה לעצמו כי לו יכל להפריד את תנועת אצבעות רגליו, לו היו קשורות אל קיומן כל אחת כקרן מכוכב ולא כזרדים באלומה, היה – כדרכם של קופים – מתגמש ומסתלסל ומטפס לו לדרכו. נפלה רוחו שוב אל תחתית הבור וברכיו נעוצות בארובות עיניו ובהונותיו זקורות כלוקחות אחריות על כישלונן.
שבו הבנים מהמרעה. הלכו כולם עם הראש שמוט בין כתפיהם כדי שתדענה מיד כל הנשים כמה אשמים הם. ניגש אליי האב ובידו כותונת הפסים. מבטו דביק ולח, כלשון כלב.
וסת, לידה, פשיטה, קרב, ציד – אל כל אלו הדם מטה אוזן, מתופף בנימיו, מופשל שרוולים, ממש מתחת לעור. מי זה שמעז לפרוץ את חומות הגוף? המוני ועקר, כמו כדוריות הדם המפרפרות במעלה הזרם. מה עולה בגורלו של הבפנים – בחוץ? מי שגשמיותו ניתזת על כל פנים?
באיזו אבקה לשפשף. בורית לכבס. חומץ לשטוף. אולי להרטיב בדמעות האב, להשרות בלחות אבלו, לחפוף באפר שעל ראשו. אולי לתת לו ללבוש, לקרוע, לפעפע זיעתו בלי ניד, להחתים בכאבו, להבריח את הנתז החי למקום שבו התנועה עוד לא פסקה. והכותונת כמו מיששו אותה עשרות ידיים, כמו תחבו לגופה אצבעות. נשמות פנויות רבות מחפשות להיעגן בבשרה, להיקרא אחיות, מועדפות. והוא בן יפה, צמתו כה ארוכה עד שנדמתה כצמחה מסנטרו. שעיר עזים רך, שזור בידיים אוהבות מינקות.
הבורית לא ידעה שובע ודמעת האב לא שקעה בכתם המשחיר על הכותונת. נמקה רוחו ונחנט גופו ועדיין לא פסק לההביל דם השעיר כדם חיה רעה. ואילו לא היה הבן בן-ימין וחייו עוד בו.
הזדחל ונפל לרגלי אישה. כפות רגליה צמקו, כסו במעטפות בד צפוף. לחים ומלוחים שיסו אדום בחזהו תכריכי רגליה. כפרי בוסר קשו קרסוליה, אך עמדו אטומים מעל יושבי קרקע נמקים. נכרך סביב רגליה וליטף בידו את פרוות קרסוליה. ויודעת היא שאדם הוא.
ירוקות השתלשלו נוצות מקצה גבה. חש את בוהק מבטן כמראה הטילו על חספוס עורו את חימת הצהריים. והתכלם מגסותו ושפף וניפח אל תוך החול עד שנתישבה עליו דעתו.
-״מה לך לזחול באדמה בטנך כיבלת מוצקה תקשה. אפר בפיך כפי שהיו אבלים איבריך הפנימיים בלעדיך. ומה זאת במבטך צרוב?”
-״אחיי פשעו בי ונעשיתי לחיה להציל את עצמי. אבלים הם על ראייתי – על אנושיותי.״
-״ואילו תמיד היית חיה, תמיד ניזונת ודרכת על פני הארץ. ״
-״בניצב אליה. ״
התהפך על גבו ונוצותיה מדגדגות באפו. גם לאחר שלבוראיהן נחנך קבר נותרות נוצות הטווס בורקות ועשירות. אלומות אור צופות, משיקות לקרקע, בכל רגע מפספסות אותה ומתמידות הלאה, משקיפות מבעד לקימורו של האופק, מתחת לתמסורות הזמן, מפזרות את הלכו כזכוכית עבה. ממעלה תצפיתן הן מטאטאות את הערפול, משיגות את הגבול. בוודאי יראו לאן נדדו אפרות אלומתו, להיכן יעלה לרגל לבקש מחסה.
עזרי לי לקום ולראות שוב. רק אל תדרשי תמורה, כי לא נותר מרחק ביני לבין הארץ כדי להחזיק בדבר.
ולמה שתמורה תידרש? הנצח שרירותי כנדיב במתנותיו. קום ואשיב לך את המבט מבין נוצותיי.
מוקף במניפת עיניהם המנוקדות של אחיו, כתמים בשדה הראייה, מרט לו זוג עיניים מהזנב. וניתכו ברשתיתו והתרומם והביט באישה. אשליה גדולה השימור בתכריכיה, שומרים הם רק על הצלם ולא על האיבר. מבט נשלח בו ונופל, מתמוסס במלחים ומתאדה בשמש היוקדת.
ומי את שכח גופך מרוב שהשקיף כמו מרה לבנה התאדה ונמוג. ביקשתי לדעת ולראות, להבחין בין מתרסי גבול האופק. אותך איני מזהה. איזה מין עיניים אלה ששתלת בי, מבטם לא כמבט אדם.
רק כך, על כל פנים, יכולתי שלא לדעת את פניו.
טווס חוצה את העמק ובמקורו גפרור. מעבר לגבעה עולים רמזי עשן לבן. הנצח התקבע מחדש בבחירת הרוב. המפתח לבית אבד ואילו ממנו לא נשארה אלא תבנית, בסיס מעשן שנתקף עוויתות קריסה מעת לעת, עד השתתקות. עורבים צוללים לגווייה חסרת האיברים ונוסקים כשמצלצלים בהם מטבעות הפח הדקיקים שאספו להם.
