בזמן שטילים עפים לנו לסירוגין מעל הראש, נזכרתי בנובלה שאולי כבר נשכחה של א.ב יהושע "בסיס טילים 612" שפורסמה לראשונה ב1974 בכתב העת קשת וקובצה יחד עם סיפוריו המוקדמים של יהושע ב1993. הנובלה עוסקת בדמותו של פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה שחייו תקועים: בבית הוא "במלחמה גמורה" עם אשתו ובעבודה יש לו מחסום כתיבה והוא מ"זה שלוש שנים לא פרסם דבר" (עמ' 6). כבריחה מחייו האפרוריים יוצא הפרופסור לסדרת הרצאות אידאולוגיות (כמו ציונות ופני החברה הישראלית) לחיילים בבסיסים מרוחקים בסיני, שם הולך ומסתבך המסע שלו עד להתמוטטות מנטלית בדרכו חזרה הביתה. 

בניגוד לסיפורים אחרים בקובץ, הנובלה ממוקמת בזמן ומקום קונקרטיים ועיסוקה בנושא ישראלי מובהק. אך לא רק, הסיפור במידה רבה נושא עליו גם את האפשרויות הפנטסטיות המתאפשרות על ידי מסעו המרוחק של הפרופסור. המתח שבין הריאליזם הישראלי לבין האפשרות הפנטסטית יוצרת בקריאת הנובלה תחושה אל-ביתית (Unheimlich) מובהקת. פרויד בכתביו מציין כי "רושם אל-ביתי נוצר לעיתים קרובות ובקלות כאשר הגבול בין הדמיון למציאות מיטשטש, כאשר משהו שעד כה תפסנו כפנטסטי מופיע לפנינו כמציאותי, כאשר הסמל לוקח על עצמו את תפקודו ומשמעותו המלאים של המסומל ועוד כיוצא בזה" (פרויד, 2012: 76). 

לצד התחושה האל-ביתית המתעוררת בנובלה ניכרים בטקסט גם כוחות אבסורדיים וגרוטסקיים, אך אלו לא משמשים כשיא עלילתי או מסקנה רעיונית, אלא מלווים את התחושה המאיימת הכללית שנוצרת לאורך הטקסט. הנובלה מעמידה במרכזה עימות בין שני עולמות סמליים – האקדמי והצבאי, לצד קריסת המרחב המשפחתי. אני מבקשת לקרוא את הנובלה ככזו שמדגימה את הבנאליות של המלחמה: כיצד העולם הצבאי מתרגם לא כמרחב הירואי אלא כמצב צבירה שוחק, שהפך לאיום בלתי נפרד מהיומיום הישראלי עד כדי אדישות מוחלטת, המתרגמת פה דרך אנלוגיה מטרידה בין מלחמה למיניות; וכיצד כולנו שקועים בעולם גברי-יצרי שבו האלימות והנשק משמשים כערוץ לפריקת אגרסיות מודחקות.

דמות הפרופסור, שהוא יותר אנטי-גיבור מגיבור, מגלה אפוא קיום אפרורי ושחוק. הוא חושב: "התפלות הזאת, הסתמי, השעמום, הגירושים הממתינים לו, האוננות הזאת לבד בלילות, הילד שנשחק בין שניהם." (עמ' 23) מחשבות המעידות על שקיעה ודקדנטיות. גם עיסוקו בכתבי אריסטו הופכת לבעלת משמעות סמלית ומרמזת על ניסיון להטעים את החיים במשמעות עמוקה יותר, דבר היוצר דיסוננס אל מול חוסר האפשרות שלו לכתוב. רעיון זה משתכלל כאשר ניתן להקביל בין מחסום הכתיבה שלו לבין האימפוטנטיות המאפיינת אותו מכמה סיבות: "כי יחסיו עם נשים יגעים. מראש הוא מוותר" (עמ' 9); בגלל הקשר המרוחק שלו מאשתו: "היריות הראשונות נורו מזמן, הסיבות ניטשטשו, עכשיו הם במלחמה גמורה" (עמ' 5), עם השוואת דמותה לגוויה "פותח את דלת חדר-השינה ונעמד בפתח, מטיל צל על גווית אשתו הנחה אלכסונית במיטת הזוג"; וממשיכתו אל הווי המלחמה וכלי ההרג כפי שיודגם בהמשך. 

משהוא מגיע אל הבסיס המרוחק, דרך המתפרשת על פני עמודים רבים, מתגלה העולם הצבאי, כשגם הוא, בדומה לפרופסור, מתבוסס בשעמום טוטלי וחוסר חשק קיומי. החיילים שהוא פוגש רדומים וחסרי מעש  ומשקפים תמונה שהיא אולי ריאלית מדי של חייהם של חיילים צעירים וחיילי מילואים התקועים ב"חור" בסיני. בקריאתי, החיילים והצבא מייצגים את השאננות, דווקא אלו שאמורים לספק קו הגנה ראשון נדמים כחסרי ישע אל מול המערכת המדכאת. במובן זה הבסיס מתפקד בנובלה כמטונימיה – לא רק כייצוג של הצבא אלא גם של המלחמה עצמה ושל התרבות שמקבלת אותה כמובן מאליו.

כאמור, בנובלה נפרשת אנלוגיה מורכבת בין מיניות מודחקת, אימפוטנציה ודחפים מיניים לבין יחסי שייכות למולדת, למלחמה ולבית. אנלוגיה זו באה לידי ביטוי בשיאה בסצנה הארוטית של המרצה בשוחת הטילים, לאחר שיטוטים מסביב לבסיס. הטיל הניצב באופן פאלי במרכז השוחה ומשיכתו של המרצה אל הטיל מהווה עבורו לפתע תחליף לקשר אמיתי:

" ולפתע, בהחלטה פתאומית. מסתכל כה־וכה אם אין איש סביב, צונח אל עומק אחת השוחות מחליט למשש את הטילים במו־ידיו. והנה הם לפניו, מכוונים אל האופק הבהיר, עמומים, ורדרדים. הוא נוגע בהם בזהירות, מחליק על כרסם, נדהם למצוא אותם חלקלקים מעט, לחים, כאילו משוחים בשמן דק, או בטל לבנבן. הוא שולח ידיו אל עבר החרטום הדק, אוחז בסנפירים. העצמה הזאת. באור הדק היורד מן השמיים הוא גוהר וקורא את המספרים והאותיות החרוטים על הדפנות. מלטף ביד רכה את הסבך השעיר של חוטים המשתלשלים אל הבטן. ולפתע נשמע זמזום דק, וכל החצובה על חמשת טיליה זעה לפתע לידו, בתחילה שמאלה, כאילו מתכוונת להכות בו. הוא ממהר להיצמד אל דופן השוחה, מוכן להתחפר. אבל החצובה מרפה ממנו, סוטה עיורת ימינה, ואחר בזיקפה עמוקה נוטה כלפי־מעלה ונעצרת. הזימזום נמשך מעט ופוסק." (עמ' 23)

במישור הסמלי הטיל נעוץ בלב בור עמוק באדמה, ובכך מתפקד גם כמטונימיה לתשוקה לשוב אל הרחם – מושג שמקשר פרויד לתחושת האלביתי ולפנטזיית ההתמזגות בחזרה עם האם (פרויד, 2012: 77;82). השוחה, כמקום תת-קרקעי, אפל וסגור, מעלה את הדימוי של החזרה למצב עוברי, לרצון בקיום מוגן, רחמי, מיתי כמעט. אלא שדווקא החפץ הצבאי, הקטלני והמאיים, הוא שמעורר את ההתרגשות הקיומית הגדולה ביותר אצל הדמות. בנוסף, השוחה יכולה להזכיר בתיאורה קבר ובשל כך היא גם משמש בתור תזכורת לתרבות השכול הישראלית. רק דרך המפגש עם סמלי ההרס: הטיל, מערכת הלחימה והצבא, מצליח הפרופסור לחוש תשוקה, חיוניות ואקסטזה ואולי אף תחושת "חיים". את הממד הפאלי של הדימוי ניתן לפרש כמעין "זקפה לאומית" המגלמת רעיונות של גאווה לאומית, שאננות והתמכרות לכוח או למלחמה. לחלופין, ניתן לראות בו ביטוי להישענות אדיפלית על המלחמה ועל התרבות הישראלית-צבאית כציר מרכזי בזהות הגברית והקולקטיבית גם יחד.

גם האופן שבו מתוארת ההרצאה שניתנת לחיילים בהמשך הסיפור מחזקת את הקשר בין הדחפים הגופניים למלחמה. זה מתואר כך: 

"ולהתחיל בדיבור כמו לטיפה ראשונה, בקול מתוק שמתקשה והולך. לחבוק אותם, לבקע את דוק האטימות, ובעד ההקשבה לחלחל לתוכם, להחדיר את המילים, בקצב גובר והולך, לראות אותם נכבשים. העיניים מתנוצצות, הפה הנפשק בתמהון קל, בהתנגדות, אחר בחיוך של הנאה. עד שהוא נרגע כליל, מתחיל לסגת, לשלוף את עצמו מתוכם…" (עמ' 16)

המרחב של הבסיס מדומה לאקט החדירה ומחזק את הדימוי הפאלי של הטיל. רק שהפעם המרצה הוא זה ש"חודר" אל החיילים. התחושה הגרוטסקית של ערבוב הגופים-רעיונות-חפצים דוממים דרך אקט החדירה מהווה מוטיב מרכזי לקריאת הדימויים. מוטיב זה מעצים את תחושת האלביתי: הוא ממזג בין חי למת, בין גוף לאובייקט, בין אנושיות למכניות. כמו במקרים אחרים של האלביתי, גם כאן מה שדומם מתעורר, ומה שצפוי להיתפס כמאיים – דווקא בו טמון הפיתוי. הטיל, החצובה, הזמזום, תנועת ה"זקפה" – כל אלו מייצרים מתח גרוטסקי שמערער את הגבולות בין הדומם לחי, בין כלי נשק לפנטזיה גופנית, בין מלחמה לתשוקה.

דוגמה נוספת לאפשרות שחפץ דומם יקום לתחייה באה לידי ביטוי גם בכנף הישנה של המטוס שהמרצה רואה עם הגעתו אל הבסיס: "זנב קרוע של מטוס מצרי, אכול חלודה, שחריציו האפלים, שעירים כלשהו, פעורים לנוכח הטיל שמחץ אותו ועתה שב וקם לתחייה, צבוע בצבעים עליזים, עטור כתובת־קעקע של פסוקי תנ״ך שהוצאו מהקשרם." (עמ' 12). זנב המטוס המתואר כאן כ"קרוע", "אכול חלודה", עם "חריצים אפלים" ו"שעירים", תיאור היוצר דימוי של גופה מתפוררת (אולי בזיקה לדמותה של אשתו). החריצים אינם סתם חריצים – הם שעירים, כמעט אורגניים. הגוף המכני נעשה פתאום גופני, כמעט אנושי ומזכיר בתיאורו גוף פצוע או מין כלאיים בין מכונה לגוף. לכן כשהוא "שב וקם לתחייה", זו אינה רק תחייה פיזית של שבר מלחמה אלא התעוררות של תחושה מעוררת חלחלה. מה שצריך היה להיות דומם, מת, נשכח – קם לתחייה, ודווקא בצבעים עליזים, כלומר מתוך ניסיון להכחיש את המוות שגלום בו. תחושה זו המותירה אותנו הקוראים בדיסוננס עמוק מזוהה עם תחושת אל-ביתיות, של משהו שאינו בסדר, שאינו תקין.

גם כתובת הקעקוע של פסוקי התנ"ך "שהוצאו מהקשרם" היא פרובוקציה סמלית. ניתן לראות בכך ייצוג של חילול תרבותי או אקט של ניכוס דתי למטרות צבאיות-פוליטיות. מה שעתיד היה לסמן אמת מוסרית, אמונה או צדק, מגויס כדי לעטר כלי הרג ומלחמה ומשמשת כתזכורת להפסדו של האויב. 

"כתובת קעקע" מרמזת גם על פעולה בלתי הפיכה על הגוף ואקט אנטי-דתי. על הבשר נחרת רישום המנציח את הגוף ה"חי-מת" שהטיל מייצג. כאילו מדובר בבשר עצמו של הזיכרון הלאומי. זהו תיאור שמרכז לתוכו את אחת ממהויותיה המרכזיות של הנובלה ותורם לתחושת האלביתי. הטענת האובייקט הדומם בעבר אלים מעניקה לו תכונות חיות-אורגניות ומחזירה אותו לחיים באופן מטריד ותמוה. על ידי "הלבשת קישוטים" אידיאולוגיים שכביכול מחזקים את הזהות הלאומית מוחרפת תחושת הזרות והאימה.

אותם כוחות הפועלים מתחת לאפשרות הריאליסטית של הסיפורים מעוררים חרדה בעת הקריאה ותחושת אי נוחות ביחס לוודאות האינטלקטואלית. כמו גם סצנת המפתח החשובה בסיפור: קבורתם של הפרופסורים הקודמים שבאו להרצות על נושאים שלא מצאו חן בעיני החיילים. האפשרות שהחיילת הג'ינג'ית אינה מתלוצצת והם אכן קוברים את הפרופסורים ועל ידי כך באופן מטאפורי קוברים רעיונות, מייצר חשש אמיתי לאפשרות זו ומימושה במציאות. הקבורה מעוררת תחושה אל-ביתית: "יש מי שהיה מעניק את כתר התחושה האל-ביתית לרעיון להיקבר חיים בשגגה." (פרויד, 2012: 75). המרחב של הבסיס שאמור להיות רשת של ביטחון והגנה הופך להיות מקום שבו רוצחים רעיונות אידאולוגיים וקוברים אנשים חיים. במובן הרחב הבסיס ונוכחות מרחב שכזה בסיפור מקיימים את האפשרות של הפיכתו למקום אימים שאינו מתפקד ואינו ממלא אחר תפקידו המקורי. למעשה הוא פוסק ממילוי תפקידו המציאותי-ריאליסטי והופך להיות האפשרות הביזארית והמפחידה של האדישות הישראלית. תחושה זו מתחזקת בטיסת החזור של הפרופסור לארץ כאשר הקצין הבכיר מתפלא על חזרתו של המרצה:

" הלה מסיר את משקפיו, נדהם, כאילו ראה רוח־רפאים.

"אתה?… חזרת משם"…

"חזרתי…"'  (עמ' 30).

דוגמה זו ממחישה כיצד נוצרת בטקסט תחושת אי-בהירות מטרידה שבה קשה להבחין בין מציאות לפנטסיה בשל האווירה הנרטיבית הרופפת וחסרת היציבות.

הנאום הקצר של הפרופסור בסיום הסיפור אף מעמיק את תחושת האל-ביתי: הוא מציין רגע שבו המוכר: המלחמה, הבית והזהות – שב ומופיע בצורה מעוותת ומערערת. זוהי שיבה "הביתה" שאינה מנחמת אלא מאיימת, שכן הבית חדל מלהיות מקום בטוח והופך לזירת קרב. תחושת ההיכרות עם הבית נרשמת בצורה מאיימת. לצד זאת מהדהדת גם איכות "אודיסאית",השיבה הביתה מוצגת כהיפוך של המיתוס – לא כסיום מסע והגעה למנוחה, אלא כהתמזגות מוחלטת בין זהות פרטית ללאומית, בין הבית למלחמה: "הקיפוח הנצחי הזה, האיבה הלא-משתנה, אולי אפילו ניסתה להתאבד. אם כן, עדיין מלחמה. והוא לפתע היה מוכן לוותר, למחול. כאב-הראש מתגבר. המקטרת כבויה נוטפת מים בידו. הוא מתנודד מעט מתחת לסככה הפרוצה. אבל הוא יחזור הביתה נכון לקרב." (עמ' 31). השיבה הביתה אינה מוצגת כפתרון, אלא כהדהוד של מודחק לאומי – יסוד מטריד שחוזר ומערער את תחושת השייכות והביטחון של יושביו.