ביום שישי הקודם (19.12) התקיים מופע הפרפורמנס "סכר" של שרי זק-לוי ועלמה קרבט-שמש בתיאטרון "התיבה" ביפו. במופע משלבות שרי ועלמה בין מוזיקה ומחול ומתנסות יחד בשתי הדיסציפלינות כדי לחקור נושא אחד – הסכר. הסכר במופע הוא דימוי לניסיון האנושי לווסת ולאכוף את הרגש. מים הם דימוי מוכר באמנות לרגש, אשר מציף, מסעיר ועולה על גדותיו. במופע זה האמנות משמשת כסכר מעשה ידי אדם, דרכו ניתן לאגור את הרגש ולהפכו לבר שימוש כתוצר יצירתי.
ניכרת במופע הנוכחות של המצב הפוליטי בארץ, והניסיון להתמודד עימו בעזרת היצירה. עלמה ושרי מציעות את היצירה כפתרון לאותה הצפה בלתי נסבלת של המציאות הכאוטית בה אנחנו חיים, אך הן עושות זאת בעידון ורמיזה בלבד הניכר בשורות מסוימות בשירים, ולא בהתייחסות ישירה לתוכן אקטואלי ספציפי. הן מפרקות את חווית העומס הנפשי בה אנו חיים לגורמים ולא נכנעות לרצון להתייחס לכאב הנפשי כחלק מתופעה או מצב חברתי, אלא כחוויה אותה יש לעבור ולעבד. כך המופע יכול להחוות כהתבוננות רגשית אוניברסלית, אך גם כאחת ספציפית התלויה בזמן ובמקום בו אנו נמצאים כעת. השאלה האם העידון הזה מיטיב או מחליש את המסר הכללי, נתונה לטעמו של הצופה. עבורי, הייתה חסרה התייחסות יותר מפורשת למצב קונקרטי, לאו דווקא פוליטי, אבל איזו סצנה מוגדרת שתייצר מעין "עלילה" במופע.
שרי זק לוי, מוזיקאית מוכשרת עם קול ייחודי, מלאכי ורך, מלווה את המופע על הפסנתר ומכניסה בו מימד קונקרטי בעזרת טקסטים שמנווטים את הצופה בתוך חוויית ההצפה הרגשית, אל עבר תוכן ממשי שמאזן את המופשט של המחול. מרבית השירים במופע הם שירים מקוריים של שרי, אשר הופקו בידי אורי קוטנר. בתוכם ניכר ניסיון לאבד את הסבל וחוסר המשמעות ולהגיע לרגיעה, לנחלה רגשית. הקטעים היפים ביותר, לטעמי, הם דווקא אלו שלא מתירים את הקונפליקט, לא מנסים להמתיק את הגלולה המרה, אלא מציגים את האופל והתסכול ומשאירים את הפתרון למאזין עצמו. השירים במופע ש"מרפאים" את הרגש, נטו למתיקות ולכן פחות נגעו לי באופן אישי, אך כן תרמו לזרימה הכללית של המופע. שיר אחד של יונה וולך, אותו שרה שרי בלחן מרגש וסוחף, מלווה את המופע כמה פעמים כמו מנטרה: "שים סכר גדול/ ליד מעיינות הכאב/ אגור אותו/ כמו מים/ שמור עליו/ שלא יתפזר/ כי הוא חייך". השיר הזה הוא תמצית המופע כולו, הרואה בכאב משאב לחיים וליצירה, והוא מבוצע בידי שרי בכישרון רב שמאפשר לנו לצלול לתוך המופע.
עלמה קרבט-שמש, שהיא גם הכוריאוגרפית של המופע, רוקדת חסרת שקט על הבמה ונאבקת בתוך עצמה, בתנועה שמדמה ניסיון לעשות סדר במציאות מדומיינת המצויה בראשה. ישנה תחושה של הופכיות בינה ובין שרי בחלל, כאשר האחת ישובה מרבית המופע לצד הפנסתר הגדול והמקובע, והשניה רוקדת סביבה כמו מנסה להפריע את השקט הבועתי בו היא מצויה. הכוריאוגרפיה של עלמה פועלת נהדר עם חלל החדר , אך לעיתים יש בה פיזור, בייחוד כאשר עלמה רוקדת בנפרד משרי ששרה. הקהל נוטה באופן טבעי להתמקד במילות השיר כתוכן קונקרטי, ועל כן הריקוד, שהוא שפה אמנותית קשה יותר לפרשנות, עלול להיבלע בתוך החוויה הכללית. עם זאת, הכוריאוגרפיה במופע מצליחה להציג נקודות מבט מפתיעות ולשחק בין שרי ועלמה בכישרון ובזרימה.
הקטעים החזקים ביותר במופע הם הקטעים בהם עלמה ממש רוקדת עם הפסנתר עצמו ועם שרי; משתדלת להפוך את הקבעון של הפסנתר לחי ודינאמי, וחושפת את פעולת הנגינה כמעין ריקוד מינימליסטי. שיתוף הפעולה בין כישרונותיהן השונים במוזיקה ובריקוד, פועלת בצורה מיטיבה עם הנושא ומצליחה לחדור את ההפרדה בין האמנויות השונות. כאשר עלמה ושרי שרות יחד תוך כדי ריקוד, או רוקדות עם הפסנתר, קיימת תחושה של ניסיון לפרוץ את הסכר ביניהן ממש, ובין יכולותיהן השונות, ולהתאחד יחד לגוף אחד שמייצר יצירה אחת. קטעים אלו מביאים איתם התעסקות באמנות כמושג מטרייה ולא דיסציפלינות מוגבלות ונפרדות, אך גם בחברות עצמה בין השתיים, ובשאיפה הסימביוטית שלעיתים נוצרת בחברות נשית.
יש לציין כי נושא הסכר בו בחרו שרי ועלמה להתמקד, הוא נושא אמורפי מטבעו, אשר לעיתים מגביל את יכולת ההבנה והקשב של מה שמתרחש על הבמה. האמורפיות הזו יכולה להיות קשה לעיתים, ובתוכה קטעי שיתוף הפעולה בין שרי ועלמה, והטקסטים של השירים, משמשים עוגן להבנת ההתרחשות. יכול להיות שמסגור מעט יותר ספציפי והתייחסות יותר קונקרטית ומוחשית לרגש או מצב מוגדר, היתה מיטיבה עם חווית הצפייה הכללית של הקהל, אבל אין ספק שהמופע בכללותו שווה צפייה וחוקר את הנושא בעומק ובחכמה.
