בשדה האמנות הישראלי, שמרבה לעיתים לנוע בין זהירות אינטלקטואלית לבין מחוות אסתטיות צפויות, עבודותיו של אסף רהט נדמות כמו גוף זר. הן אינן מבקשות ללטף את הצופה, לא להעניק נחמה ולא לייצר קונצנזוס. להפך — הן מושכות את המבט פנימה, אל אזורים של אי־נוחות, אל המקומות שבהם הגוף מתפרק, הזהות נסדקת והיופי עצמו הופך לזירה של מאבק.
המפגש שהוביל לאחת הסדרות האחרונות שלו התרחש דווקא מול כיתת תלמידים. רהט הדגים מתוך שתי עבודות — האחת של פטר פאול רובנס והשנייה של פייר־אוגוסט רנואר. משהו במפגש הזה, בין הארוטי לקלאסי, בין הרכות של רנואר לבין הדרמטיות הגופנית של רובנס, המשיך להדהד אצלו גם לאחר השיעור. בסטודיו שלו, מתוך אותו הד פנימי, נולדה סדרה של עבודות קטנות בטמפרה על נייר.
אלה אינן עבודות שמנסות “לשחזר” את תולדות האמנות. רהט משתמש במחווה אל המסורת כדי לפרק אותה מבפנים. בקומפוזיציות שלו מופיעים סוסים — דימוי שחוזר שוב ושוב בעבודתו. עבורו, הסוס אינו רק חיה אצילית או סמל מיתולוגי; הוא מייצג כוח גברי, דחף, יצר — תגובה כמעט חייתית של האמן מול העולם. במובן מסוים, הסוסים של רהט הם דיוקן עצמי סמוי — האמן כיצור מתפרץ, לא מרוסן, כזה שנאבק ללא הרף בין תשוקה לבין שליטה.
במהלך השנים רהט מעלה לפייסבוק פינה שהוא קורא לה “ציור ביזארי ביום”. שם בולט הרצון לבחון את גבולות התרבות האנושית על כל צורותיה. באופן יצירתי להפליא הוא מצליח להערים על הרשת החברתית, המקפידה לצנזר ולחסום תכנים של אלימות, מיניות וסוגי טאבו שונים שבהם הוא עוסק ובוחן שוב ושוב. פינה נוספת בפייסבוק, שאותה הוא מטפח, נקראת “שני אמנים ביום”. היא עוסקת בדיאלוג פנימי יותר עם האמנים עצמם — מעין שיח אישי בין אמנים עכשוויים לאמנים ממאות קודמות, השוואה בין תוכן לצורה. פעמים רבות נדמה כי האמנים דיברו באותה שפה למרות המרחק בזמן. הפינה הזאת מבררת, מתוך תרבות אנושית עמוסה, רק את מה שבאמת נחוץ והכרחי; השאר נעלם ומתפוגג בתוך “פחי האשפה של ההיסטוריה”.
בעבודותיו רהט מרחיב את הגבולות בין אינטימיות לאלימות, בין יופי לכיעור, בין גוף חי לבין גוף מתפורר. מתוך הדמויות שלו מבצבצות גולגולות, בשר חשוף, מוות ונוכחות פיזית בלתי נמנעת. אבל בניגוד לאמנות פרובוקטיבית שמבקשת לזעזע רק כדי לעורר תגובה, רהט הולך על הקצה. הוא מביט לתוך התהום, נאבק במפלצות, ולעיתים נדמה כי הוא נאלץ ללבוש את דמותן כדי לנצח אותן בתוך עצמו. האימה עבורו היא כמו תאורה בתוך הסטודיו — תנאי קיומי שמאפשר לו ליצור.
אסף רהט לא מרחם על הצופה, אבל נדמה שהוא גם לא מרחם על עצמו. יש בעבודות שלו מבט פנימי חריף, לעיתים אכזרי, על המציאות ועל הנפש האנושית. במקום שבו חלק גדול מהאמנות העכשווית עסוק במיתוג עצמי, בשפה תיאורטית או בייצור אובייקטים “נכונים”, רהט מתעקש להישאר באזור הלא־נוח — מקום שבו הציור עדיין מסוגל לפצוע.
כשאני שואל אותו ממה הוא פוחד, כאמן וכאדם שחי בתוך החברה הישראלית, הוא עונה מיד: “אובדן הרוח. אובדן היכולת לראות את האחר”.
התשובה שלו חדה כמעט כמו העבודות עצמן. לדעתו, שדה האמנות הישראלי פוחד לעסוק בנושאים המורכבים באמת. הוא חושש לגעת בכאב, בפוליטיקה, בגוף ובאלימות, משום שהוא פוחד להפוך ל”אילוסטרטיבי", ל”פלקטי”, למשהו שמצהיר באופן ישיר מדי. “ככה חונכנו”, הוא אומר, ומתייחס לרוח שהותיר אחריו רפי לביא — אחד הקולות המשפיעים ביותר על האמנות הישראלית — שביקשה להתרחק מהצהרות ברורות וממסרים חד־משמעיים.
אבל אצל רהט נדמה שהזהירות הזאת לא קיימת. לא רק שהוא “שם זין” על החוקים והכללים הקיימים בחברה הישראלית — האמן החצוף הזה עוד מעז לצייר עם הזין הזה, כמו במכחול או בזנב סוס. הוא אינו חפץ ברציונל קר ובמשוואות, אלא מבקש לייצר מרחב שבו מותר שוב להרגיש גם את הרגשות הנמוכים ביותר שהתרבות האנושית הגדירה כדי לשמר את עצמה מפני עצמה. מבחינתו, יופי איננו שלמות אסתטית או הרמוניה חיצונית; יופי הוא תנועה פנימית, רגש, שינוי, חיבור בין הגוף לנפש. אולי דווקא בגלל זה הדמויות שלו נראות תמיד כאילו הן מתכלות ובו־בזמן נולדות מחדש.
יש משהו כמעט אנטי־ישראלי בעבודות של אסף רהט. אני מבקש ממנו להיזכר באמנים עכשוויים הפועלים בארץ ומגיבים באופן חד ובוטה למה שנעשה בחברה הישראלית, והוא מתקשה למנות אותם. הוא גם אינו עוסק בתחלואי החברה האנושית באופן גלוי, אלא מתעקש להישאר באזור עמום ומדמם. במקום להציע תשובות, הוא מותיר את הצופה חסר אונים; במקום מסר חד־משמעי — מבט אנושי מורכב.
אולי בגלל זה העבודות שלו מעוררות אי־נוחות. הן אינן מאפשרות לצופה להרגיש מוסרי, חכם או נאור. הן גם אינן מספקות קתרזיס. להפך — הן משאירות את המתבונן מול שתיקה כבדה, כמעט מאיימת. ודווקא שם, בתוך האיפוק הזה, טמון הכוח שלהן. רהט הוא “צייר של שתיקה רועמת”.
זו איננה שתיקה של חולשה, אלא של אמן שצועק פנימה. שתיקה שבה הגוף מדבר במקום המילים. שתיקה שבה הגולגולת המרוסקת, הגוף הקרוע והמבט הישיר אל הצופה הופכים לשפה שלמה על חברה שמאבדת בהדרגה את היכולת לגלות אמפתיה כלפי עצמה וכלפי הזולת.
ובמובן הזה, אולי הפחד הגדול ביותר של אסף רהט איננו רק אובדן האנושיות, אלא האפשרות שיום אחד נגלה שכבר מאוחר מדי.
הדיוקנאות בסדרה שיצר בזמן המלחמה האחרונה נראים במבט ראשון כמו חזיונות או חלום בלהות, אך ככל שמתקרבים אליהם מבצבצות נגיעות עדינות של מכחול. אלה אינם רק ציורים של פנים אנושיות; אלה פורטרטים של תודעה ישראלית מותשת — חברה הנמצאת במאבק מתמיד בין חיים למוות, בין הרצון להמשיך הלאה לבין הזיכרון שאינו מרפה.
באחת העבודות מופיעה דמות גברית שפניה מתמזגות עם גולגולת. עין אחת עדיין חיה ומביטה ישירות בצופה, בעוד הצד השני של הפנים כבר נאכל בידי המוות. הצבעוניות הנוזלת, כמעט מתפרקת, מזכירה את מסורת האקספרסיוניזם האירופי — מאדוורד מונק ועד פרנסיס בייקון — אמנים שהשתמשו בגוף המעוות כדי לחשוף חרדה קיומית. אצל רהט, העיוות איננו רק אישי אלא קולקטיבי. הפנים הישראליות עצמן נדמות כאן כפנים שסועות: טראומה שהפכה כמעט ל”צרעת בת־אלמוות”.
בעבודה אחרת, דמות נשית אדומת שיער מוקפת בשני סוסים לבנים, כאשר גם פניה מתלכדות עם גולגולת. הסוסים, החוזרים שוב ושוב בעבודותיו של רהט, הם הרבה מעבר לסמל של כוח או אצילות. הם נראים כמעט כרוחות רפאים אפוקליפטיות.
דווקא העבודה השלישית נדמית שקטה יותר, ואולי גם המצמררת ביותר. פני אישה בהירות, כמעט תמימות, מוקפות בתנועה סוערת של שיער, חתול וסוס לבן. אבל מתוך הרכות הזאת פורץ כתם אדום אלים, כמו פצע פתוח או שריפה. גם כאן רהט בונה מתח בין אינטימיות לאימה. החיות אינן רק נוכחות דקורטיבית; הן משמשות מעין שליחים של תת־המודע. החתול, המזוהה לעיתים עם ביתיות ורוך, מביט החוצה בעיניים עייפות ומנוכרות, בעוד הסוס הלבן הופך כמעט ליצור מיתולוגי הנשרף מתוך עצמו.
קשה שלא לקרוא את העבודות הללו גם בהקשר של המציאות הישראלית הנוכחית. בתוך חברה החיה כבר שנים במצב של טראומה מתמשכת — מלחמות, אלימות, קיטוב פוליטי ופחד תמידי — רהט מצייר את השבר הנפשי שהפך כמעט למצב טבעי. הוא אינו מצייר חיילים, דגלים או סצנות פוליטיות ישירות, ובכל זאת העבודות טעונות פוליטית מאוד, דווקא משום שהן עוסקות בנפש האנושית לאחר שהמציאות חדרה אליה כמו רעל איטי ומייסר.
האמנות של רהט מסרבת להשתתף ב”אופטימיות מזויפת”. היא גם אינה מציעה “תיקון” — לא העצמה ולא אסקפיזם. במקום זאת היא מחזירה את הצופה אל הגוף — הגוף הפגיע, המתכלה, החרד. במובן הזה רהט ממשיך מסורת של אמנים שראו בציור עדות לבדידות האנושית.
אבל אולי האמירה הרדיקלית ביותר בעבודות שלו היא עצם ההתעקשות להמשיך ליישר מבט. בעידן של עודף דימויים, הסחות דעת ומהירות בלתי פוסקת, רהט מאלץ את הצופה לעצור מול פניו של המוות — לא כמטאפורה רחוקה, אלא כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. לא במקרה הגולגולות בציוריו אינן מנותקות מהאדם; הן צומחות מתוך הפנים עצמם. המוות אצל רהט איננו סוף — הוא נוכחות קבועה בתוך הקיום.
וכך, בתוך הצבעים המתפרקים, הדמויות השסועות והחיות הרפאיות, אסף רהט מצייר לא רק אנשים — אלא חברה שלמה שאיבדה את היכולת להבדיל בין טוב לרע.
בימים אלה אסף רהט מציג בשתי תערוכות קבוצתיות: האחת בגלריה גבעת חיים איחוד, תחת הכותרת “ויהי”, יחד עם אסי משולם ויריב אמיתי, באוצרות חנוש מורג; התערוכה השנייה מוצגת בגלריה דינה רקנאטי בהרצליה פיתוח, תחת השם “יפה עד כאב”, לצד אביבה אורי, דיוויד אייזקס, מירית כהן, ענת מיכאליס לוי, אמיר נוה ודינה רקנאטי, באוצרות חג שגב.
