באותו יום הוא החליט להיכנס לקולנוע ההוא. פעם ראה הרבה סרטים, כלומר, סרטים רגילים, כשעוד היה לו עם מי ללכת. הוא לא עבר פה הרבה, ברחוב רחב הידיים, אבל במקרה שוטט לאזור. הוא לא אהב להסתובב פה, לתעות לתוך טבעת הנוער המקיפה את בית הקולנוע. נערים תמיד הלחיצו אותו, שברי שיחותיהם עוררו בו סלידה גם כשלא העירו על מידותיו בלחישה ואחריה צחוק רם. כל כך פוגעים ופגיעים באחת. הוא לא אהב נערים. הוא נכנס לבניין הגדול, שהיה גדול יותר פעם, לפני גורדי השחקים שנבנו סביבו, עשוי אבנים מצהיבות עליהן פוסטרים מצהיבים שמופיעים בכתבות צהבהבות בפאתי מהדורות משניות. הכניסה מהלילה ללובי הבוהק היממה אותו לרגע, ולאחר כמה שניות של טשטוש, הסרת משקפיו העבים, שפשוף עיניו והרכבתם שוב, נגלו לפניו כורסאות שחורות עזובות ושולחנות שלצידם פוזרו זוגות קשישים באקראי.
"שלום," אמר לקופאית שישבה על כיסא נמוך לצד דלפק גבוה. ראשה נראה לו כמו כדור חיי־שרה עד שהרימה אותו ממכשיר הטלפון שלה. זוג עיניים חומות, אף נמוך ושפתיים אדישות הציצו מבעד למסך השיער האדמדם והמתולתל. הוא עמד לשאול מה השם שלה, אבל היא הייתה נערה, אז לא שאל, ולא אמר שהוא בבר. הוא לא אהב נערות. "כרטיס אחד", ביקש.
"כרטיס למה?"
הוא הסתכל מעליה, בחן את הכרזות המפרסמות את הסרטים המוקרנים כעת. עיניו פסחו על כל פוסטר צבעוני או בוהק, כלומר על רובם. הוא דווקא אהב סרטי פעולה, ניסה לחזור אחורה, אך מבטו לא הצליח להתמקד בכל דבר שצעק או התחנן אליו. כל הסרטים בעברית נראו לו תיעודיים מדי.
הנערה חיכתה בעודו מצמצם את עיניו, כרסו מתקרבת עוד ועוד לפניה הארוכות עם צעדיו הזעירים. היא תהתה אם הכרס קשה או רופסת, אם במידה ותשלח אצבע ותיגע בה תיתקל בהתנגדות, תישאב פנימה או אולי תנקב אותה, והאיש יופרח כבלון מעלה לתקרה הגבוהה, יסתחרר ללא שליטה ויעוף החוצה מכאן. בבר הוריד ראשו אליה שוב ואמר שהוא רוצה את הסרט הזה, והצביע בציפורן כסוסה. היא הסתובבה והופתעה שבחר בסרט הקוריאני המעודן. היא התאכזבה שלא התאפשר לה לחיות בזמן שבו הפוסטרים הודפסו, כי אז היתה יכולה לקחת לה אחד הביתה. היא חייבה את האיש בכרטיס פלסטיק ונתנה לו אחד מנייר. בבר התחיל ללכת לכיוון האולם ודמיין את אותו שקט צפוף ומוכר של ישיבה בקהל. הוא הופתע שהנערה הלכה אחריו. הוא הציץ לאחור, אבל היא הסתכלה על הרצפה, אל נעליה השטוחות והג'ינס השחור וחולצה עם לוגו של רשת בתי הקולנוע. הוא היה שואל אותה אם מה, היא מצטרפת אליו, מוסיף איזה צחוק קטן, אבל היא הייתה נערה, וטוב שלא תדע שהוא בבר. הוא נכנס בדלת הכבדה, הלך במסדרון הארוך לעבר האולם כשזו הלכה ונסגרה, אך היא לא הספיקה להיטרק לפני שהנערה דחפה אותה ונכנסה גם היא.
האולם היה ריק ונקי לגמרי פרט לכוס משקה אחת ויחידה שנשארה במחזיק כוסות של אחד המושבים – המושב שלו – במרכז האולם. הוא התיישב, הסתכל סביב וחיכה. הנערה נעלמה לאנשהו. עברו כמה דקות, אך כלום לא קרה. כמה דקות נוספות עברו, ורק לאחר עוד כמה דקות, כמעט יותר מדי כמה דקות, נכנס אחד מהקשישים מבחוץ. תחת האור העמום בבר ראה בקושי את עורו המקופל שוב ושוב, שנראה כאילו עומד לנטוף מלחייו לרצפה הרכה, וחבל, עם כמה שהיא נקייה. מצחו הגבוה הוביל לפדחת חשופה עד האוזניים, שמהן ירד שיער אפור עד לצוואר מנומש. אף דק וחלק הזדקר כקרן מעוקלת מתוך חימר פניו. בבר חשב שזה אולי היה בכלל קשיש אחר, שלא ראה אותו ליד שולחן בכניסה, אבל הוא לא ידע. הם תמיד מדברים באותה צורה, הקשישים האלה, ותמיד נורא חצופים. הוא לא אהב קשישים. הקשיש נכנס לשורה שמאחוריו, סירטן את דרכו בין הכיסאות, נתקע לרגע כשמעילו הארוך נכרך במשענת יד והתיישב בליווי רטינה במושב שמאחורי בבר. עברו עוד כמה דקות, אבל אף אחד אחר לא הגיע. בבר תופף על מכסה הכוס בשתי אצבעות. האורות עומעמו, ולפני שהסרט התחיל תקפו את שני הצופים קדימונים מלאי בס דרמטי והבטחות להנאה או ריגוש. בבר בהה במסך בשיממון, ואף אחד אחר לא נכנס. הסרט התחיל. השקט באולם היה אוורירי ומאכזב.
הוא עדיין לא היה רגיל לשמוע קוריאנית. יפנית, אולי, אבל קוריאנית זה היפנית של לפני כמה שנים, ייבוא הסרטים והסדרות ממנה עדיין ממוקד בנישה ספציפית ותרגומי מעריצים, האוזן עוד לא התרגלה אליה. הוא רצה להסתכל על הקשיש ולראות מה דעתו, אבל שאלתו נענתה בנחירה לפני שהספיק להסתובב. גיבור הסרט היה בחור קוריאני שחי בעיר קוריאנית ופגש יום אחד אישה קוריאנית והם התחילו לנהל יחסים קוריאנים. "את יפה כמו אורן לבן בחורף," מחשבותיו הדהדו ברחבי האולם כשראה את שחקנית המשנה, אישה דקיקה עם קו לסת מסותת ותסרוקת שמגיעה עד לצווארה. בבר הסכים, וקיווה שהיא תתפשט מתישהו, אבל בינתיים היא המשיכה רק לדבר עם אנשים. הוא הסתכל לצדדים וראה את הנערה, שעונה על הקיר ליד היציאה מהאולם. הוא שיחק לרגע עם הקשית שבכוס, החל לסובב אותה על צירה, אך רעש יבבה חזק של שפשוף פלסטיק הקשית בפלסטיק המכסה גרם לו להפסיק. "סליחה" לחש.
בבר לא יכול היה לראות את פניה של הנערה. הוא קם, עבר בין המושבים ויצא לרגע מהאולם, וגם כשעבר ליד הנערה לא הצליח לקרוא את הבעתה. עיניה התרוצצו מהכתוביות לתמונה וחזרה לכתוביות, עד שנגיעה קלה בכתפה גרמה לעווית קצרה. היא הסתובבה וראתה את האיש הגדול מהקופה. הוא הסתכל עליה מלמעלה מבעד למשקפיו העבים, אך עיניו עדיין נראו כפתוריות. את סנטרו הרחב ולחייו התפוחות כיסו זיפים חומים ודלילים.
"מה, למה את עומדת? את יכולה לבוא. יש מקום."
הוא בהה בה לכמה שניות, וכשלא קיבל תשובה הלך בחזרה לכיסאו. לאחר רגע ארוך הלכה הנערה והתיישבה מימינו של בבר, מושב אחד מפריד ביניהם. מאז שהוא זוכר את עצמו אנשים ישבו ככה, עם כיסא ביטחון באמצע, נאלצו לשבת צמודים רק בלית ברירה. הוא לכסן מבטו למקום הריק וכמו תמיד תהה למי הוא שמור, והאם הוא יכנס בדלת בקרוב.
"מה, ראית את זה כבר?" שאל בבר.
"כן."
הוא הנהן למרות ששניהם הסתכלו על המסך.
"כמה פעמים?"
"הרבה."
"וזה טוב?"
"תראה ותחליט."
כשהלך לקולנוע בפעם הקודמת הוא היה לבד לגמרי באולם. זה היה סרט אמריקאי, קומדיה רומנטית כלשהי, בתקופה שבה יכול היה לסמוך על הבמאים והמלהקים והתסריטאים שאם יש שחקנית שווה הם ינצלו את זה. הוא זוכר שהוריד את המכנסיים, כדי להוריד את הלחץ מהג'ינס הצמוד, ואולי גם סתם כדי לדעת איך זה מרגיש. זה הרגיש כמו חופש, וכמו תחת על בד ריפוד. עכשיו, למרות שאהובתו של הגיבור הורידה חולצה, הוא לא הרגיש את אותו דחף. הוא התאכזב שלא. פעם ידעו להיות נשים בקולנוע – גם עם בגדים כולן היו ערומות. עכשיו זוג פטמות חומות מסתכלות עליו, אחת לכל עין, ולמרות שהאישה מושכת הוא רפה לגמרי. הנערה, ראשה מונח על ידה, הרגישה את מבטו של בבר נח עליה. היא הסתכלה עליו ושאלה במשיכת כתפיים ונענוע ראשה מה הוא רוצה. הוא לא ענה, רק חזר לצפות בסרט. הקוריאנית והקוריאני נכנסו למיטה והתחילו להתנשק, המצלמה התמקדה באצבעותיהם הנשזרות, בפנים שלה וגם בשלו, ובבר צפה בתסכול. מה זה החרא הזה, חשב בעצב יותר מבכעס. הנערה לא שמעה את רוכסן מכנסיו נפתח באיטיות. אות מחאה, אמר לעצמו.
"אדוני, תזוז בבקשה, אתה מסתיר," קול עורב נשמע מאחורי בבר. הוא חשד שמדובר בזקן, הסתובב וגילה שצדק. הוא הסתובב בחזרה ונשאר במקומו. גופו נזרק מעט קדימה כשהזקן בעט במושב בשתי רגליו, "נו, תזוז!"
בבר קם, אור חוזר מהמסך מאיר כעת גם את תחתוני הבוקסר הצמודים אליו דרך הצוהר החדש. הוא הסתכל למושב מימינו, שליד הנערה, ומשמאלו, הרחוק ממנה. "נו?" צעק הזקן ובעט שוב בכיסא הריק. בבר התיישב לצד הנערה, הכוס במחזיק כעת הייתה משמאלו. הם המשיכו לצפות בשקט, נשימותיו הלא־סדירות של בבר לא נותנות לנערה להתרגל לנוכחותו. הקוריאנים על המסך יצאו לדייט נוסף, הפעם בגן ציבורי, אבל בבר כבר החליט שהוא שונא את שניהם ואת הבמאי והמלהק והתסריטאי.
"את רוצה קצת?" שאל לאחר כמה דקות. הנערה הסתובבה לבבר וראתה שהחזיק כוס כלפיה, הקש כמעט ונכנס לעינה. יש לה עיניים קשות, חשב, ותהה אם ימשיך וידקור אותן עם הקשית היא תיתקל בהתנגדות, תישאב פנימה או תנקב אותה ותשאב לתוכה דם וסחוס, אולי אפילו מוח, אם ידחוף עמוק מספיק, עד שמכסה הכוס ייצמד לפניה. "נו, קחי קצת."
"לא, זה בסדר" אמרה.
"נו," הוא קירב את הקשית לפיה. היא לא זזה למשך כמה דקות, אז הוא הצמיד את הקש לשפתיה. בלי להתיק מבטה מהסרט היא ניסתה לשאוב מהקשית, אך צליל פצפוץ אופייני גילה שהכוס ריקה. בבר צחק בקול רם ולא זכה לתגובה מצידה או מצד הזקן. בהתחלה עצם את עיניו, אך עם גל הצחוק שהמשיך והתגלגל מתוכו פקח אותן והסתכל עליה. הוא החזיר את הכוס למחזיק. היא הרגישה משיכה קלה בשערה – אחת מקווצות תלתליה נצבטו בין אגודלו לאצבעו. היא לא זזה, רק החזירה עיניה למסך, לזוג היפה, בעוד שערה ממולל על ידו. כך ישבו זמן רב, היא בוהה קדימה, עיניה פעורות לרווחה, אצבעותיה שזורות זו בזו. עיניו ננעצו בה, גופו הולך ושוקע בכיסא. עברו כמה דקות ועוד כמה דקות, יותר מדי כמה דקות, עד שהנערה הרגישה רפיון רגעי באחיזתו וקמה, נסוגה ממנו למרות שיערה שנמשך, עברה במהירות האפשרית בין המושבים ויצאה מהאולם.
"מה יש לה," אמר בבר והסתובב כדי לחלוק עם האיש הזקן מבט של הבנה, אך זה גם נעלם. הוא המשיך למולל את השערות המעטות שנשארו בין אצבעותיו. נראה היה שהקוריאנים על סף פרידה. הוא רכן לעבר הכוס ומולל את הקש בלשונו. חסר טעם. הוא רכס בחזרה את מכנסיו, קם ויצא מהאולם. הוא לא ראה את הנערה בדרכו החוצה מבית הקולנוע.
