באותו יום הוא החליט להיכנס לחנות ההיא. הוא כבר גר באזור מעל שלושה חודשים, הלך על ידה יום־יום, אך עם זאת אף פעם לא נכנס. מעולם לא ראה שם תנועה, אין יוצא ואין בא. מדי פעם היה מישיר עיניו למוכר, שהחזיר לו מבט כחול לפני שהווילון השוכן במקומה של הדלת הפסיק להתנופף וחזר לאטום את החנות נטולת החלונות. היום הוא ניגש לאותו וילון והסית אותו בעצמו, שמש של שש בערב ליוותה אותו פנימה.

הוא הסתכל סביב ואז אל המוכר. הוא הסתכל על המדפים, עליהם עמדו בסדר מופתי קופסאות ישנות של דיסקים, על כל אחת אישה אחת או יותר, בעירום חלקי או מלא, בפוזה כזו או אחרת למצלמה. מוזר, חשב, אף לא זין אחד על אף עטיפה? אבל הוא חלק מהותי מהסרט, לא? הוא הציץ אל המוכר, שלא הסתכל לכיוונו, והמשיך בבחינת המרכולת. המדפים ברובם הוקדשו לסרטים. הוא ניגש למדף עליו קופסאות קרטון ובחן אחת, עליה אישה לבושה אריג עשוי רשת דגים. הוא הסתכל שוב למוכר. זה לא הסתכל עליו. הוא בדק את המחיר, הנהן באישור והחזיר את הקרטון למדף.

"שלום," האיש ניגש למוכר – גופו שדוף, שיער בהיר קצוץ עד הפדחת, עיניים כחולות בוהות במסך הטלפון בעודו נשען אחורה בכיסאו. המוכר הנהן. "תיזהר לא ליפול אחורה", אמר האיש, וזכה לעוד הנהון.

"מה השם שלך?" שאל האיש.

"מה השם שלי?" החזיר המוכר בהפתעה.

"כן."

אפו וצד שפתו הימנית של המוכר התרוממו, עינו הימנית הצטמצמה מעט. האיש חיכה לתשובה. "קוראים לי דיקו", ענה המוכר והחזיר מבטו למסך הטלפון.

"דיקו?"

"כן, דיקו."

"אבל מה השם שלך?"

"אמרתי לך," מצחו התקמט כשהסתכל מעלה על האיש, "דיקו."

"לא לא. אתה אמרת שקוראים לך דיקו, אבל מה השם שלך?"

המוכר הניח את הטלפון על דלפק העץ. "דיקו."

"השם שלך זה לא דיקו."

"אה, כן? אז מה שלך?" הזדקף המוכר.

"בבר." הזדקף גם האיש.

"בבר?"

"בבר."

המוכר חייך. "השם שלך לא בבר."

"כן הוא כן."

המוכר בחן אותו באמת עכשיו, את כל גופו השמנמן, את הפנים החלקות עליהן הכבידו משקפיים עבות־עדשה. "אני לפחות לא אומר לך שהשם שלי דיקו, אבל אתה פה משקר לי."

בבר שתק.

"לא יפה, בבר."

מבטו נפל. "צודק. סליחה."

"בסדר, בסדר. אל תעשה ריגשי. רוצה בבר אז בבר." דיקו ובבר לחצו ידיים. "אז, מה מחפש?"

"סתם, אני גר פה בשכונה ולא נכנסתי אף פעם. חשבתי אולי אני אמצא משהו. או סתם אקנה משהו. אתה יודע, תמיכה בעסקים מקומיים, כל זה." דיקו הנהן. "אז מה, איך זה בעצם עובד פה? מה, עם דיסק?"

"לא, זה סתם, שיהיה קל לבחור," הוא החווה לעבר שלל הבחורות שצפו בהם. "אתה קונה קובץ, בדיסק און קי."

בבר הרים את שפתו התחתונה מעלה והנהן. "מה, ויש עסקים?"

"יש, יש. אני פה כבר עשר שנים ואף אחד לא מזיז אותי. לפניי הייתה חנות ספרים, אבל לא שרדה. רק המדפים," אמר ודפק על עץ הדלפק.

"יפה, יפה", אמר בבר. הוא הסתכל לעבר גרם מדרגות המסתלסל מעלה. "ומה זה שם?"

"חדרים פרטיים."

"מה, לצפייה פרטית?"

"גם. אפשר גם להיכנס ביחד. מצדי שידחסו שלושים איש, כל עוד משלמים."

בבר הנהן לעצמו. המחשבות לרכוש קובץ לצפייה ביתית או להיכנס לבד לחדר, קצרות ככל שיהיו, התנדפו ברגע שחשב על לעלות במדרגות הלולייניות יחד עם מישהי. "אני אחזור" אמר, ויצא מהחנות.

בבר לא נתן לדיקו הזדמנות לשכוח ממנו – במהלך כל יום במשך חודשיים הציץ פנימה בכל פעם שעבר ליד החנות. דיקו ניחש שמדובר בזמנים שלפני ואחרי עבודתו, בדרך לדירה הזולה שהוא שוכר באזור, אם כי היו ימים שהיה מופיע גם מעל ארבע פעמים. ראשו היה מבצבץ לפתע מבעד לווילון, הוא היה שואל את דיקו אם הכל בסדר, אם יש חדר פנוי, וגם כשהתשובה הייתה "כן" היה עונה רק "טוב, טוב" ומסתלק. כך, עד לילה אחד בו נכנס חובק מותנה של אישה, שלגופה הבשרני נצמדו גופיה וחצאית ג׳ינס. הוא הוביל אותה ברחבי החנות, זורק מדי פעם מבט לדיקו. "רואה את המדפים? הייתה פה פעם חנות ספרים", אמר לה, וסיפר שפה קונים בדיסק און קי. הם סקרו יחד את עטיפות הסרטים, ציפורניה הצבועות והארוכות של האישה חוככות בסנטרה.

"אבל איפה הזין?" שמע דיקו את קול האישה המעושן לראשונה, "זה חלק מהותי מהסרט."

"זה גם מה שאני אמרתי" הוא הסתכל לדיקו, למרות שלא אמר לו שום דבר בנושא.

"אה," חשב דיקו לרגע, "תנסו את מחלקת השחורים." השניים הלכו לאות ש' ואכן, פינים החלו לנבוט מהעטיפות – חלקם רק מקיפים את הנשים, אחרים מוחזקים ביד ענוגה, חלקם מוגדלים בפוטושופ כך שהנשים רוכבות עליהם כסוס פוני או מחזיקות אותם כדג טונה. "או! ככה צריך." אמר בבר וליכסן מבטו לאישה, מצפה לתגובה שלא הגיעה. השניים בררו, או יותר נכון, הוא הציע והיא פסלה. מה שהתחיל מעניין הלך ועיצבן את דיקו. עוד ועוד הצעות, עוד ועוד פסילות – זו מכוערת, זה מגעיל, הסיפור פה נראה גרוע, היא לא רוצה עם ארבעה גברים – חמישה בסדר, שלושה גם, אבל ארבעה? בחיים לא. בסופו של דבר האישה התרצתה, ושני הגברים נאנחו אנחת רווחה. בבר ניגש לדלפק.

"תגיד, דיקו, יש, אה…" דיקו יכול היה להשלים את המשפט, אבל נתן לו את העונג. "יש חדר פנוי?"

"כן בבר, כן," חייך דיקו, "יש חדר פנוי." ביד רועדת שלף בבר אשראי ושילם. הוא לחץ לדיקו את היד (עדיף עכשיו מאחר כך, חשב דיקו) והוביל את האישה במעלה המדרגות הלולייניות. המוכר נד בראשו לעצמו.

עברו כמה דקות ודיקו לא שמע כלום. לא דיבורים, לא חיכוכים, לא את הסרט – אם הפעילו אותו בכלל. החדרים לא היו אטומים, על המטרים הבודדים של כל אחד מהם ניצב כיסא זול ועמדת מחשב. הוא תמיד שמע משהו – גרירת הכיסא בישיבה או קימה, חיכוכים, טפיחות, גניחות של השחקניות המוקלטות או הגבר הצופה. זוגות היו נדירים, ובדרך כלל הרועשים ביותר עד שסיימו את ענייניהם והשקטים ביותר ביציאתם הבהולה. אבל כעת – דממה. הוא חשב ללכת לבדוק, אבל אז התחילו הרעשים, אם כי שונים משציפה.

"מה את עושה? מה פתאום?!"

"אדוני, פה משלמים מראש, אה?"

"מה משלמים?"

"משלמים, משלמים, מה אתה חושב?"

"אבל למה שאני אשלם? שילמתי על החדר!" דיקו שמע את הדלת נפתחת ואת נעלי העקב של האישה בדרך למדרגות. היא נכנסה לטווח ראייתו. "מה זה, לאן את הולכת?" נשמע קולו של בבר מאחוריה.

"לאן אני הולכת? תגיד אתה אמיתי? אשת מקצוע באה, עושה, אתה משלם לה, לא?"

"מה, לא הבנתי? את זונה כאילו?"

"עובדת מין, אדוני, ואל תיתמם לי עכשיו, בסדר? בא, לוקח אותי לפה, 20 דקות הליכה עכשיו", היא החלה לרדת במדרגות. בבר תפס את זרועה.

"עזוב אותי" קולה הרצין.

"נראה לך אני אשלם על מין? מה אני מגעיל?"

"עזוב, אני רוצה ללכת. תעזוב."

"אבל באמת חשבת שאני אשלם על מין?"

"תיתן לי ללכת" אמרה, הסתכלה לדיקו, והחזירה מבטה לבבר.

"אבל נתתי לך לבחור." הוא לא עטה שום הבעה.

"מה לבחור?"

"את הסרט."

כשהסתובבה אל דיקו שוב, מבטה היה אחר. פניה היו נקיות מרגש מלבד עיניה, שנפערו והתחדדו. היא ניסתה להתנתק מבבר. היא משכה פעם, פעמיים, ובשלישית הוא שיחרר. מרפקה, נקודת ההשקה הראשונה, פגע במדרגה הרביעית מלמעלה. אחריו פגעה חולייתה השישית של עמוד שדרתה במדרגה השנייה וקודקוד ראשה במעקה המתכת. היא המשיכה בנפילתה, כעת רגליה הספיקו לפגוע במדרגה השישית והשביעית ומצחה במדרגה התשיעית בעודה מסתחררת סביב הגרם הלולייני ונוחתת על הרצפה במורדו. בבר ירד למדרגה הראשונה והסתכל על דיקו.

"מי חשב שהיא זונה" אמר בבר. דיקו לא ענה לו. בבר צעד מעליה ונעלם מבעד לוילון. דיקו הסתכל על האישה, על זרועותיה הדוממות, שהשתרכו אחר תנועתה בנפילתה, שם ראה את אודם אחיזתו של האיש.