מאנגלית לעברית: גל סביטלמן

הקדמה מאת נורמן מיילר 

בזמן העבודה על שירת התליין הגיע מכתב ממורטון ג'אנקלו, סוכן הספרות. הוא שלח מכתב שהגיע אליו בשביל שיעבירֹו אליי. הוא שיער שזה בגלל שהשמות שלנו הוזכרו אחד לצד השני בסיפור במגזין פיפל. בכל מקרה, יצירת הקשר הייתה על ידי אסיר בשם ג'ק ה.אבוט, וג'אנקלו הרגיש שיש משהו יוצא דופן במכתב של הבחור. אחרי שקראתי אותו, הבנתי למה חשב כך. סופר מקבל מאות של מכתבים בכל שנה מזרים. בדרך כלל הם רוצים משהו: האם תוכל לקרוא את כתב היד שלהם, או להקשיב לסיפור-חייהם ולכתוב אותו? המכתב הזה, לעומת זאת, הציע הוראות. אבוט קרא בעיתון הצהרה שלי על כך שאני עובד על ספר אודות גרי גילמור והאלימות באמריקה. הוא רצה להזהיר אותי, אבוט אמר, שמספר מועט מאוד של אנשים יודעים משהו על האלימות בבית הכלא. הוא האמין שגם אנשים שהעבירו חמש שנים בכלא ידעו קרוב לכלום בנוגע לנושא. לוקח כנראה כעשור מאחורי הסורגים בשביל שהבנה כלשהי של הנושא תחלחל אל תוך הגוף והנפש. אם אהיה מעוניין, הוא יכול להבהיר היבטים שונים בחייו של גילמור כאסיר. 

יש פרדוקסים לא משמחים למעמד של סופר מצליח. קודם כל, אין לך הרבה הזדמנויות לקרוא ספרים טובים (מדכדך מדי כאשר אתה בתוך ים של עבודה שלך) וגם מתעוררת בך אימה אל מול עניין כתיבת-המכתבים. אולי עשר פעמים בשנה, כמה ימים מושקעים במעבר על המכתבים, ואין הרבה עונג בזה. אתה מבזבז זמן שהיה יכול לשמש עבור כתיבה ייעודית, ויש כל כך הרבה מכתבים לענות עליהם! מעט מוענים מעודדים תכתובת. התגובה שלי לתקשורת טובה, מתחשבת, ואפילו נדיבה ממישהו שאיני מכיר היא בדרך כלל קצרה ומתנצלת. 

המכתב של אבוט, לעומת זאת, היה עז, ישיר, פשוט, ומרוחק- שילוב בלתי רגיל. אז התעניינתי בו. כשחשבתי על זה לעומק, לא ידעתי הרבה על האלימות בבתי הכלא, ואמרתי לו כך והצעתי לקרוא היטב את מה שהיה לו להגיד. 

מכתב ארוך הגיע בתמורה. זה היה מדהים. עניתי, ואז הגיע עוד אחד. אני לא חושב שעברו שבועיים לפני שהייתי במרכזה של התכתבות מתמשכת. חשתי את היראה העולה באדם בהפגשו בתופעה ייחודית: לאבוט היה קול משלו. לא שמעתי אחד נוסף כזה. בשיאו, כאשר ידע בדיוק על מה הוא כותב, הייתה לו היכולת לפתח ולהמשיך את המחשבה שלו, שהייתה כמו קו סימון אחריו עוקב נהג-מירוצים בעת פנייה. הוא כתב כמו שד, מה שאומר (מאחר ואף אחד מאיתנו לא היה יכול לזהות את האמת גם אם מלאך היה אומר לנו אותה) שהייתה בו היכולת לגרום לך להפטיר לעצמך בזמן שקראת, "כן, הוא צודק. אלוהים ישמור, כן, זה נכון." אין צורך לומר, שמה שהיה נכון, היה כמו בור ללא תחתית להרהר בו. קריאת המכתבים של אבוט לא עודדה חלומות טובים. גיהנום נחשף כעת בפניי. הוא היה אגף שמור בתוך בית הסוהר. 

בכל זאת, לא הייתי התייר בעל הניסיון המועט ביותר בטיולים אל תוך החדרים הללו. עבדתי, כפי שציינתי, על שירת התליין, מה שמעבר לקריאה כוללת של ספרות כלא וביקורים לראיין אסירים וסוהרים, נתן לי גישה למכתבים של גילמור לניקול בששת החודשים בין מעצרו ועד מותו. למכתבים אלה הייתה דרך חדירה משלהם אל תוך תהומות ואימת חיי הכלא. גילמור החזיק בכישרון ספרותי משלו, והוא היה רחוק מלא קיים. עדיין, הוא לא היה יכול לספק לי את מה שאבוט הציע. גילמור, שראה עצמו סופר, מאשר רוצח, היה רומנטי ומסתורי – בסופו של דבר, ראה את המעצר כזן של קארמה. לא משנה כמה שנא את הדבר, הוא ראה בו עובדה. בחיים שלו היה אור והיו צללים. 

בכלא היה את הריח הרע של הצללים האפלים, ואולי הוא הרוויח את השהות שלו שם. זו הייתה המשוואה העגמומית. גילמור לא האמין שימצא יותר אושר בצד הזה של המוות. 

במכתביו של אבוט, לעומת זאת, נגלה אדם משכיל, רדיקלי, מנהיג פוטנציאלי, איש שנמצא באובססיה סביב חזון של יחסים שמימיים בין אנשים בעולם טוב יותר שיפרוץ ממהפכה. מוחו, ברגעים השמחים שלו, דיבר מרמתו הפילוסופית הישר אל שלך. הוא לא הביע עניין בפרט, כמו גילמור, אלא במקומו של הפרט במופשט. בית הכלא, לא משנה באיזה סוג מן הסיוטים בו, הוא לא חלום שהשורשים שלו יובילו אותך אל האינסוף, אלא מכונה שטנית של הרס, הנדוס לחור תחת משלח-כל בגופה של חברה חולנית להפליא.

שניהם לא יכלו להיות יותר שונים אחד מהשני. גילמור, למרות החיפוש התמידי אחר דרך מילוט, ראה את המוות כסוג של סוף רומנטי- הוא וניקול יוכלו להיות ביחד בצד השני; אבוט, בניגוד מוחלט אליו, שאולי היה מוכן דרך שנותיו כאסיר להתמודד פנים אל פנים עם סופו בכל פגישה מקרית, תיעב את המוות. זה היה חוסר צדק מוחלט, העלבון האחרון שהחברה יכולה להטיל עליו. בכל מקרה, וזו אחת מן האירוניות אשר שעשעו את אבוט, הוא היה מהיר להצביע על כך ש: "… אם היית הולך לכל בית כלא שהחזיק בתוכו את גילמור ואותי והיית מבקש רשימה של כל האסירים עם רקע מסוים, בתוך ומחוץ לכלא, רקע הכולל התנהגות חשודה ותחת פיקוח, היית מקבל חבילת מסמכים, רשימות של שמות, והמסמך והשם שלי תמיד היו נמסרים לך לצד זה של גילמור…"

כן. על פני השטח, המורפולוגיה דומה. שניהם היו עברייני נוער, שניהם בילו את רוב גיל ההתבגרות במעצר במוסדות במימון המדינה- כמו שהסביר אבוט באחד ממכתביו המוקדמים, הילדים שהכרת במוסדות היו כמו קרובי משפחה כשפגשת אותם שוב בכלא- ושני הגברים חוו מעט חופש בחייהם. בגיל שלושים ושש, גילמור העביר שמונה עשרה מתוך עשרים ושתיים השנים האחרונות שלו מאחורי סורגים; ואבוט, למרות שהיה צעיר יותר, ישב, בצורה יחסית, אפילו יותר. נעצר לראשונה בגיל שתיים עשרה, הוא היה בחוץ פעם אחת למשך תשעה חודשים, ואז נעצר שוב בגיל שמונה עשרה על תשלום בצ'ק ללא כיסוי. הוא קיבל עונש מאסר עד חמש שנים. כפי שמספר לנו בכתביו- בתיאור לא רגיל של רצח- לאחר מכן הרג אסיר וקיבל גזר דין ללא פרק זמן מוגדר שיכול להגיע עד לתשע עשרה שנים. מאז שהה בכלא חוץ מתקופה של שישה שבועות בה ברח מבית סוהר שמור ביוטה והיה במנוסה באמריקה ובקנדה. היה שמור לו הכבוד של להיות האסיר היחיד שהצליח לברוח מהאגף השמור בבית הכלא הזה. 

ישנם קווי דמיון נוספים בין גילמור לאבוט. לפני הכל, שניהם אסירים. לפי תפיסת העולם שלהם הם האליטה של אוכלוסיית בית הכלא, חלק ממוסד האסירים המוכר על ידי האסירים עצמם, לא על ידי מוסד הכליאה – יהוה אומר, הם קשוחים. הם רואים עצמם כגברים שקבעו את החוק בקריה זו, בית הסוהר הזה, שמתגוררים בו גם הסוהרים ומפקדיהם. תחת אפה של הנהלת בית הסוהר, האסירים בונים מוסד משלהם. הם סוגרים עסקאות ביניהם כשליחי ציבור, הם מנהלים משפטים, הם מורים לצעירים, הם קובעים את החוקים. 

זה פרדוקס בליבת תורת הענישה, וממנו צומח חלק ניכר מהחולי והסבל במוסד הכליאה. במציאות לא רק הרעים ביותר מבין הצעירים נשלחים לכלא, אלא גם הטובים – כלומר, הגאים ביותר, האמיצים ביותר, הנועזים ביותר, אלה שלא יפחדו ליזום, ואלה שלא נוצחו בידי העוני. ואז מתחילה האימה. הנחת היסוד הבסיסית ביותר של המאסר שאבוט מציג בפנינו, פעם אחר פעם, היא ְשלבית הכלא יש את האמצעים ליישר את האסירים החלשים לכדי כניעה חברתית, אבל הוא יכול רק לשבור את רוחם של הגברים האמיצים שהם עבריינים, או בעצם לחשל אותם מספיק עד שהם קשים יותר מהברזל שכולא אותם. אם תיוולד חברה (וזה לא קל בימים אלה) בה שמים את הדעת על הפוטנציאל של אנשים צעירים אלימים יותר מאשר על הסכנה אותה הם יכולים להטיל בפרוורים, אזי כמה מן הפתרונות העתידיים עבור בתי כלא יכולים לשכון בה. אולי במקום כלשהו בין לגיון הזרים הצרפתי לבין שלוחה של ה-'אאוטוורד באונד' שוכנת התשובה, לפחות לעבריינים צעירים שנמשכים לפשע כחוויה חיובית – יותר מרגשת, יותר מסתורית, יותר על-טבעית, עם יותר משמעות, יותר דתית מכל חוויה אחרת שידעו בחייהם. איתם, יש דיאלוג בר הפרייה. "אתה קשוח? אז תראה לנו שיש לך את הביצים לטפס על הקיר הזה." או עבור את המפל בקיאק, גלשן-אוויר, אתגר את המוות שלך בדרכים שלא גוררות אחריהן אנשים אחרים אל המוות. 

לגבי הפושעים הקטנים שלא קשורים באותה דרך קיומית אל מבחנים של אומץ ואלימות, עבורם הפשע הוא לא הייעוד, בית הכלא אינו צריך להיות בעיה. הם יכולים לעבור בקלות יחסית ממצב של שמירה מינימלית אל כלא-ללא-חומות, עד למגורים חופשיים למחצה. עבורם, מאסר של שנתיים יכול אפילו להיות שווה ערך להשלמה של לימודים בתיכון. אבל המנהג לשלב שני סוגים אלו של פושעים הוא אסון, לא פחות מפיצוץ. הסגורים והחלשים הופכים מלשינים או צעצועי מין בידיהם של האמיצים, שהופכים עוד יותר אכזריים. כך זה, כאשר האנשים הנועזים והחלשים נאלצים לגור אחד לצד השני, אומץ הופך לברוטליות וחולשה לבוגדנות. נישואים בין גבר אמיץ ואישה מפוחדת יכולים לייצר סבל זוגי שרק איחוד בין אישה אמיצה וגבר מפוחד יכולים לעלות עליו. מערכת בתי הסוהר מנציחה יחסים כאלה. 

אבוט לא נותן לנו לשכוח למה. אני לא מצליח לחשוב, אינטואיטיבית, על ספר אמריקאי נוסף שפירט לנו בניתוח מדוקדק כל כך איך הכלא מתוכנן על מנת להוציא את קרביו של החלש ולהשחיתו מבפנים, ולשבור או להתאכזר אל אותו האמיץ. אף מערכת ענישה הדורשת מאדם אמיץ להכניע את האומץ שלו או שלה, יכולה לעבוד למען טובת הכלל. זה מפר ודוחק אל מחוץ לנפש את הדבר האוניברסלי שעל גבו נבנות ציוויליזציות גדולות. 

אנחנו לא חיים, לעומת זאת, בעולם שמנסה לפתור את בעיות הכלא שלו. אפילו להניח שאנחנו מנסים, זה רעיון אוטופי. האימה הנחבאת כאן היא העובדה שאנחנו גרים בתוך רקמה נפוחה של גוף פוליטי ספוג במצפון רע, כל כך רע שצחוקו של צבֹוע מהדהד מכל מסך טלוויזיה, והוא כבר בדרך להפוך להמנון הלאומי שלנו. 

אנחנו אשמים על הדרך בה נתנו לעולם שסביבנו להפוך ליותר מכוער וחסר טעם עם כל שנה של כניעה לאימה, משרים עצמנו בתוכה. הגנב עולה אל גולגולתא ומעמד הביניים פורש אל הערים שמעבר לחומות המאובטחות על ידי שומרים חמושים. בתוך החומות, לאסירים יש שטיחים מקיר לקיר, והסוהרים קוראים לאסירים "אדוני," ומשתחווים. אבל אלו בתי כלא. מדד הקרבה של מאסר כולל של החברה נמצא בבסיסו בתוך מוסדות המאסר עצמם. המצפון הרע של החברה בא לידי ביטוי בצורה מוחלטת מול עינינו במוסדות אלו. זו הסיבה שאנחנו לא מדברים על שיפור בתי הסוהר – זאת אומרת, העברתם מספר שינויים יסודיים גדולים – אלא על ביצור כוחו של החוק והסדר. אבל אין שום דבר מציאותי בחלום על נסיגה של גידול בגופו של חולה סרטן. לקרוא את הספר הזה זה לחיות על אדמה של אמת ותפיסת המציאות בצורה מחמירה – אנחנו לא נשיג חוק וסדר מבלי מהפכה במערכת בתי הכלא. 

הרשו לי להציג לכם, בהתחשב בכל שאמרתי, היבט אחר. בנקודה מסוימת במכתבים האלה אבוט מתאר איך הצליח להשיג השכלה דרך קריאת ספרים שאחותו הייתה מביאה לו מחנות ספרים חביבה בחוץ. במשך חמש וחצי שנים בבית סוהר שמור הוא קרא, באינטנסיביות שחדרה גם לסגנון שלו, סופרים כמו נילס בוהר והרץ והגל, ראסל וגם וייטהד, קרנפ וקוויין. בחשיבות העליונה היה מרקס. יש מולנו תופעה של עבריין נוער הגדל במוסדות שיקום לנערים כמותו בחסות המדינה ודוקר אסיר למוות, לוקח סמים כשהוא יכול, קורא ספרים באגף שמור בבית סוהר במשך חמש שנים עד שכבר בקושי מסוגל לעמוד על הרגליים, ואז, כמו מרקס, מנסה לראות את העולם דרך השכל ולחזור עם ראייה צלולה של החברה. הנועזות של עבריין הנוער גדלה אל חשיבות עצמית של אדם הנעשה אינטלקטואל בכוחות עצמו. אנחנו יכולים רק לדמיין איך זה מרגיש לחיות לבד עם רעב כה גדול, להשיג את הבשר ואת העצמות של החברה, אבל לא את המרק. נראה שאבוט מבין את העולם, הוא היה יכול לשלוט בעולם עם המוח שלו, אך בחייו הבוגרים בילה רק שישה שבועות בעולם. הוא מכיר את הכלא כמו כארון את הדרך להאדס. אבל את העולם אבוט מכיר רק דרך הספרים. הוא כמו גרסה יותר אצילית של הצופה המושפל של יז'י קושינסקי, שאנסי גרדנר, הלומד את העולם דרך מסך הטלוויזיה. בכל זאת, איזה מזון מחשבה מופלא אבוט צרך. הוא קרע את בשרה של החברה באצבעות שלו, הוא ריסק את העצמות בשיניו. יש לו מוח כמו שלא נתקלתי בכזה מעולם. הקול המדבר בצורה ברורה וחריפה מתוך המאה התשע עשרה מדבר כך בדיוק גם במאה העשרים. ישנם רגעים שהקול אותו נשמע הוא צאצא ברור של מרקס ולנין, לא נגוע בהתערבותה של ההיסטוריה. ללא שמץ של ספק, אבוט, שבעצמו חצי אירי וחצי סיני, אפילו מזכיר קצת את לנין, וקולו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב עולה מתוך כמה מן הדפים האלה. 

זה מנכיח דבר בטוח. אף אחד שיקרא את העבודה הזאת לא יסכים עם כל אחד מהרעיונות של אבוט. זה לא אפשרי. מחד גיסא, הוא שריד רותח מזעם ומהפכני של ה- "אני מאמין" של הכרזת העצמאות, חיים, חירות, והמרדף אחר האושר. חירות וצדק הם חמצן עבור אבוט. הוא אפילו כותב: "בחוויה שלי חוסר צדק הוא אולי הסיבה היחידה (לא רק הגדולה ביותר) לשיגעון מאחורי הסורגים. אתה תופתע ללמוד מה קצת דיכוי מסורתי יכול לעשות למישהו." 

הקשיבו! הקשיבו! זהו קולו של השטן. אנחנו יודעים שהוא צודק ברגע שאנו שומעים אותו. כמובן, אבוט קומוניסט. איזה סוג, אני לא בטוח. נראה שהוא נאחז במאו, וגם בסטלין, אבל בצורה מעומעמת. בצורה ברורה יותר אפשר לראות את החיבור שלו לעולם השלישי, עם קובה, אפריקה, והמהפכות הערביות. כמה זמן הוא ישרוד במדינה קומוניסטית אני לא יודע. כמובן שלא נסכים על אורך השהות. התכתבנו מעט לגבי הנושא, אבל זה לא היה נושא רציני במיוחד. כבר אבד לי הטעם בפולמוס שהוא נהנה ממנו. מעבר לזה, לא העברתי את חיי בבית הכלא. אני יכול להרשות לעצמי את הייאוש המלומד שמוצא את רוסיה לא פחות נוראית ואכזרית מארצות הברית ואפילו יותר, וגם שחוץ מזה, הייתה לי ההזדמנות לפגוש בעלי תפקיד בממשל הרוסי שנראים בעצמם כמו סוהרים בחליפות. אני חופשי, אז אני יכול להרשות לעצמי את נקודת המבט הזאת. אבל אם הייתי מעביר את הילדות בכלא, ומגלה שהקצינים במדינה שלי הם גם האויבים שלי, כנראה שהייתי מתקשה שלא להאמין שקצינים בארץ אחרת הם נעלים על ידי תפיסה פילוסופית. 

אני אומר את כל זה, אבל גם מוסיף שאני הרבה יותר מתרשם מהכשרון הספרותי של אבוט בכתיבה על הכלא מחוץ לניתוח הכללי של ענייני חוץ והפיכות. הראשון בשבילי הוא הבשר והעצמות – השני הוא המרק שמעולם לא קיבל. בכל זאת, לא עלה בי לגלוג. הוא יצק את הרעיונות המהפכניים שלו מתוך הכאב והנזק שנעשה לגופו ולנפשו בחיים בבית הכלא. זה אפשרי שהוא ישאר קיצוני ומהפכני באותה הצורה או אפילו יותר גם לאחר עשר שנים של חופש. גם אפשרי שיהפוך אדם שונה לגמרי. אני מקווה שתהיה לנו ההזדמנות לגלות. בזמן שאני כותב את המילים הללו, נראה שאבוט הולך להשתחרר על תנאי בקיץ. זה בהחלט הזמן בשבילו לצאת החוצה. ישנה נקודה שאחריה אף אסיר לא יכול לקבל משהו נוסף מבית הסוהר, גם לא שימור כוח הרצון שלו, ואבוט, אני חושב, הגיע לשנים האלה.

ואילו, אם ייצא החוצה, נוכל אולי להרוויח סופר חדש מהדרגה הגבוהה ביותר, כי הרי כבר יצק עצמו בקדרה, ועדיין עומד לפניו המסע לגלות יותר ממחצית העולם. לעולם, אם מדברים על גדולה בסופרים צעירים, אין סיכוי של יותר מאחד מתוך מאה שאנחנו צודקים, אבל ההזדמנות האחת הזאת, המצויה באבוט, כל כך מוחשית שהיא מאשררת את הרעיון בליבת הספרות עצמה כחוויה אנושית השורדת את כל המכשולים. אני אוהב את ג'ק אבוט על ששרד, ועל כך שהוא מצליח לכתוב כל כך טוב. 

 נורמן מיילר, מרץ 1981

ראשית דבר 

בביקורת על חוקים כלכליים בורגניים המבוססים על הקשר בין רובינזון קרוזו למשרת שלו – חוקים שעדיין נלמדים על ידי תלמידי בית ספר באותה תכיפות כמו סיפורו של ישו, אנגלס כותב ב-'אנטי דירינג': 

ֶ״הר דירינג פיתח את הטיעון שלו בתחום המוסר והחוק. הוא התחיל עם אדם אחד, ואז אמר: "אחד שנתפס כאדם שהוא לבד, או, מה שבעצם אומר את אותו הדבר, מחוץ לקשרים עם בני אדם אחרים, לא יכול להיות בעל מגבלות; לאדם כזה אין שאלה של מה שהוא חייב, אלא רק במה הוא חפץ! אבל מיהו אותו אדם, הנתפס לבד, נטול מגבלות, אם לא דמותו הקדמונית והנצחית של היהודי, אדם בגן עדן, היכן שהוא חף מחטא רק מפני שאין סביבו הזדמנות לחטוא. "…אדם נועד ליפול אל תוך החטא. לצד אדם לפתע מופיע– לא, וזו האמת, חוה עם תלתלים ארוכים נעים בעדינות, אלא אדם שני. ומיד אדם מקבל עליו מגבלות ו– שובר אותן. במקום להתייחס לאחיו כבעל זכויות שוות ולחבקו, הוא מכופף אותו תחת שליטתו; הוא הופכו לעבד שלו." 

בהמשך, אנגלס כותב: "כל מה שאנחנו יכולים להגיד הוא שאנחנו מעדיפים את האגדה השמית השבטית, לפיה גבר ואישה העוזבים את התמימות מאחוריהם צועדים בכיוון הנכון… וגם שעבור הר דירינג תישאר התהילה חסרת-המתחרים של היותו זה אשר בנה את החטא המקורי עם שני גברים." יהוה אומר, החטא המקורי = יחסי מין.