האוֹ | עמנואל יצחק לוי

בְּמַעֲלוֹת גַּנֵּךְ

עוֹמֵד הָאוֹ

וּמָה גְּבוֹהָה קוֹמָתוֹ

וּמִי פּוֹתֵר לְחִידָתוֹ

אֲנִי חָרוּם וּפָחוּס

מוּל אֵיתָנֵי כִּסְאוֹ.

מָה לְמַעְלָה שׁוֹאֵל הָאוֹ

אֲדוֹנַי צְבָאוֹת בְּלִי הָאֶצְבָּעוֹת

מָה לְאָחוֹר שׁוֹאֵל הָאוֹ

בַּחוּרוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לִי לֹא

אֵין אֹרֶךְ אֶלָּא אוֹ, אֵין אוֹתִיּוֹתֵךְ אֶלָּא אוֹ,

אוֹ וְעוֹד אוֹ וְאֵין קֵץ לְמַבּוּעוֹ

וְאֵין גֶּבֶר יוּכַל לְיַדְּעוֹ

וַאֲפִלּוּ פַּרְעֹה.

כָּל אִשָּׁה יֵשׁ לְפָנֶיהָ אוֹ

אֲבָל כָּזֶה אוֹ לֹא רָאִיתִי כְּדֻגְמָתוֹ

אֲנִי שָׁב לִזְרוֹעוֹתֵיהֶן שֶׁל נָשִׁים פְּחוּתוֹת-אוֹ

לְאַמֵּץ בּוֹ אֶת לִבִּי עַד יִסָּתֵם מַבּוּעוֹ

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת אָוֵךְ עוֹד

אוֹ לֹא.

שירת הסירנה | נעם טל

לוּ הָיִיתְ לֹא הָיִיתִי טוֹבֵעַ בְּיַם הַשַּׁעֲוָה הַזֶּה לֹא

הָיִיתִי צוֹעֵק אֶל מְאַוְרֵר הַתִּקְרָה וְנוֹשֵׁף אֶל מַרְאָה קָרָה וְנוֹשֵׁם בְּדִיּוּק

אֶת אוֹתָהּ הַנְּשִׁיפָה אֵלֶיהָ הִתְאַדֵּית כְּעָנָן הַגּוֹשֵׁם בִּי עַכְשָׁו.        

אַתְּ אֵינֵךְ כִּי כָּךְ רָצָה אֱלוֹהִים וְאַתְּ הִנְהַנְתְּ לוֹ.

אֲנִי אוֹחֵז אֲשָׁכַי עֲלֵיהֶם יַעַר גֶּשֶׁם צָפוּף וְתַנִּים

רָזִים בּוֹכִים בּוֹ יוֹם וָלֵיל.

סִירֵנַת צְחוֹקֵךְ מְרַסֶּסֶת אוֹתָךְ אֶל אָזְנַי וּפִי מִתְמַלֵּא בְּשַׁעֲוָה

בָּהּ אֲנִי טוֹבֵעַ וַאֲנִי כָּאָמוּר מְהַנְהֵן וְגוֹרֵר

אֶת מָה שֶׁגּוֹרֵר בִּי רַגְלַיִם

מִי זֶה הָאוֹחֵז בְּיָד חֲזָקָה בְּשִׁלּוּשֵׁךְ הַקָּדוֹשׁ מִי

מִי תּוֹחֵב לְשׁוֹנוֹ בְּמָה שֶׁשֶׁלָּךְ וּמְסַלֵּק לְשׁוֹנִי מִמֵּךְ מִי

שׁוֹלֵחַ לַחְמוֹ עַל יְאוֹרֵךְ וְצוֹרֵב אֶת עוֹרֵךְ וְנִשְׂרָף מֵאוֹרֵךְ מִי

                                                                       מְפַשֵּׂק בָּךְ יְרֵכַיִם וּדְלָתוֹת חֲדָרִים נְעוּלִים? 

אֲנִי תָּר אַחַר דָּבָר בּוֹ יָדֵךְ לֹא מֻשֶּׂגֶת וְעֵינַי נָחוֹת עַל מִכְסֵי בִּיּוּב עֲגֻלִּים           

גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ גַּעְגּוּעִים מִקְצֵי עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וַאֲנִי אוֹחֵז בִּבְשָׂרִי הָרָפֶה וּמֵזִיז יָד יְבֵשָׁה

מַטָּה וָמַעְלָה וְעֹבֶשׁ הַחֹרֶף הַזֶּה זוֹלֵג מִפִּנּוֹת הַתִּקְרָה

אֲנִי תָּר אַחַר דָּבָר בּוֹ יָדֵךְ לֹא מֻשֶּׂגֶת

שִׁירַת הַסִּירֵנָה שֶׁלָּךְ לוֹחֶשֶׁת מֵעָלַי        

                                                     קַדִּישׁ חֲלָבִי

עוֹד לֹא הֵקֵלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאֲדָמָה

 וְיוֹנָתֵךְ רְחוֹקָה רְחוֹקָה

עשה שרירים | הדסה חוה פרומר

עֲשֵׂה שְׁרִירִים שֶׁחֶסֶד נִשְׁבַּר עַל הַנָּהָר.

וְאַל תַּרְבִּיץ כָּל כָּךְ חָזָק.   בְּמִסְדְּרוֹן עָכוּר

שֶׁלֹּא כְּנָהָר יִשָּׁטֵף       שֶׁלֹּא כְּנָהָר יִתְעַשֵּׁת

מַהֵר מַהֵר מְזֹהָמָה רַבָּה   עֲשֵׂה שְׁרִירִים בְּמִדַּת הַלֵּב הַגֹּדֶשׁ

פְּתִיחְתָּא שֶׁל אֵשׁ 

פֶּרַח נִשְׂרָף עֲלֵי נָהָר    חֶסֶד נִשְׁבָּר. 

וְיִתְקַהֵל בִּנְשִׁימוֹת שֶׁל חֹם     יָשׁוּב בִּרְצוֹנֵךְ 

לוֹמַר לְבַעַל שְׁרִיר     אַל תַּרְבִּיץ כָּל כָּךְ חָזָק.

כָּל כָּךְ מַהֵר   בְּמִסְדְּרוֹן עָכוּר  יַלְדָּה שׁוֹלַחַת פֶּרַח אֵשׁ

לִשְׂרֹף מַרְאוֹת שֶׁל חֹם      לִשְׂרֹף מִשֶּׁלֶד תֹּם

שְׁרִירִים שְׁרִירִים לְבַעַל שְׁרִיר    שֶׁיִּגְדַּל וְיִתְחַזֵּק

שֶׁיִּתְחַזֵּק שֶׁיִּתְחַזֵּק  כְּמַנְטְרַת אוֹם      

*

ספר ביכוריה של הדסה חוה פרומר עומד לראות אור ב-2026, כחלק מסדרת 'שרף' לשירה, הוצאת בלימה.

וסיפור כשלי אין | אפרת מישורי

וְסִפּוּר כְּשֶׁלִּי אֵין לִכְתֹּב

אֶלָּא עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.

כָּל מָה שֶׁנֶּעֱרַם

מֵעַל לְאֵרוּעַ לֵדָתִי

וְעַד לְרֶגַע זֶה

הוּא שֶׁקֶר.

כָּל מָה

שֶׁקָּרָה לִי

הִפְסִיק מֵאָז

וְהִמְשִׁיךְ לִקְרוֹת

עִם מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

לְאַט לְאַט נִשְׁכָּחוֹת מִלִּים בְּשָׂפָה אַחַת

וּכְמוֹ גַּל גָּדוֹל שֶׁאַסְכִּים שֶׁיִּקַּח אוֹתִי שׁוּב

אֶל חוֹף אַחֵר

אָנוּחַ בִּזְרוֹעוֹת מִי

שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּלִי פֶּה

שיר לתהום (בשפה אחרת) | מישל פלצ׳יק

סְרָק דּוֹבַבְנוּ שֹׁרֶשׁ      לוֹא      דּוֹבַבְנוּ סְבַךְ אָחוֹת וְאָח

                                   מְהֻפָּךְ

נָעִים

בְּקֹטֶב

                        בְּמֵישָׁרִין בַּעֲקִיפִין

                          שַׁבְרִיר תְּהוֹם

אַף לוֹא הִשְׁלִיו         אַף

                                                אֶל אַפְ-

                                                             אֶחָד לִגְרֹר

                              שְׁמוּרַת

                               תְּהוֹם

                            מֵעַל שָׂפָה

                        מְ     בוּ    לָּ   קָה

                                   //

הַפַּעַר שֶׁיּוּגַף

                     בִּתְלוּת

                            פְּרִיחַת

                                     זְקָנוֹ

                                              שֶׁל

                                                   אֲחַשְׁוֵר

                      לֵאמֹר, "עוֹרְבָא פָּרַח"

כִּי רַעֲמָתִי כְּתִפְרַחַת הַדַּרְדַּר;

                      וְאֵין דָּבָר אוֹמֵר דָּבָר

                      וְאֵין מִיל סוֹפֵר מִיל

                      וְאֵין כָּתוּב מָצוּי כָּתוּב

בַּסֵּפֶר

              מְפַכְפֶּכֶת           בֵּינוֹתֵינוּ

                      שָׂפָה אַחֶרֶת

ברית מילה | רוי יהב

נֶחְרַדְתְּ לוֹמַר אֶת שֶׁעָמַד

עַל הַקָּצֶה, שֶׁהִבִּיט

אֶל נְשִׁיָּה, שֶׁהִתְאַבְּדוּתוֹ הָיְתָה עִנְיָן

שֶׁל קוּשִׁיָּה. וְרָצִיתִי שֶׁתֹּאמְרִי. וְלֹא

מָשַׁכְתִּי בִּלְשׁוֹנֵךְ. לֹא מָתַחְתִּי

שִׁגְעוֹנֵךְ אֶל הַגְּבוּל. לֹא רָצִיתִי לִקְשֹׁר

אֶת שְׁמִי בַּעֲתִירָה, בְּבַקָּשַׁת הַהֲרִיגָה, שֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ

נֶגְדֵּךְ בַּחֲקִירָה. וּבְכָל זֹאת, חָשַׁבְתִּי

בְּמִקְרֶה שֶׁל מוֹת הָיִיתִי

מְסַדֵּר אֶת הַזִּירָה, מַעֲלִים

אֶת הָעֵדִים, הָיִיתִי מְנַקֶּה לָךְ

דָּםחַם מִן הַפֶּה. אַחַר כָּךְ מִתְקַלֵּחַ

וּמִתְנַהֵג בְּאֹפֶן הַשּׁוֹמֵר עַל דֹּפֶן

דְּמוּת הַנִּבְעָר, כָּךְ הָיִיתִי נִזְהָר הָיִיתִי נִזְהָר

וְלַמְרוֹת זֹאת נֶעֱצָר. עֲנֵה עֲנֵה

אוֹמֵר חוֹקֵר אֲנִי עוֹנֶה כִּי הָיִיתִי מְעַנֶּה

שֶׁדִּבֵּר בָּךְ שְׂרָרָה. זֶה שֶׁיָּרָה

אֶת הַקָּלִיעַ הַנּוֹרָא. שֶׁאָנַס. שֶׁפַּעַר אֶת רַגְלֵי

הַמִּלָּה. שֶׁזֶּה אֲנִי זֶה שֶׁכִּלָּה.

שֶׁלֹּא הוֹתִיר לָךְ בְּרֵרָה כְּשֶׁעָשָׂה בָּךְ שִׁירָה.

בחדר החזרות | ליה פון שוורצה

שַׂחְקָנִים נָעִים עַל הַבָּמָה הָעֵירֻמָּה בְּאֵין אוֹנִים, מְנַסִּים לְשַׁנֵּן חַיִּים.

אֶצְבַּע הַבַּמַּאי מַחְלִיקָה עַל זֵעַת רִכּוּז מַסְרִיחָה,

מַצְבִּיעָה עַל זִיּוּף

בִּפְעֻלָּה פְּשׁוּטָה –

שִׂיחָה. נָשִׁים. שְׁטִיפָה.

הַיָּד לֹא זוֹכֶרֶת אֵיךְ עוֹבֵד מַגָּב

אֵיךְ מִתְנַהֶגֶת רִצְפָּה

אֵיךְ מִלִּים מִתְחַשְׁמְלוֹת בַּדֶּרֶךְ מֵהַנְּשָׁמָה אֶל הַפֶּה.

בֵּין הַדְּמוּיוֹת אִמִּי אַט אַט

מְגַלֶּמֶת;

הוֹפֶכֶת עוֹרָהּ בִּמְהִירוּת

בְּעֵת הַבָּעָה הִיא יוֹדַעַת

לְשַׁנּוֹת אֶת צוּרַת עֵינֶיהָ מַמָּשׁ.

שְׁקֵדִים צַיְתָנִיִּים כָּל כָּךְ יֵשׁ לָהּ, לְפִי הוֹרָאָה הֵם

נוֹטִים מַטָּה וּמַעְלָה, יָמִינָה וּשְׂמֹאלָהּ,

מַגִּירִים מַיִם (הַאִם נִתַּן לִקְרֹא לְטִפּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה דְּמָעוֹת?)

אָנָטוֹמְיָה שֶׁל אִשָּׁה בַּת 54

נִמְתַּחַת בֵּין מִשְׁפָּט לְמִשְׁפָּט.

אִשָּׁה זוֹ

מַסֵּכָה חַיָּה שֶׁל כֹּל דְּמוּיוֹת הַקּוֹמֶדְיָה דֵל אַרְטֶה,

וְאֹתִי לִמְּדָהּ לֹא לִפְזֹל

אִמָּא, הִזָּהֲרִי! שֶׁלֹּא יִתָּקַע לָךְ.

(הַאִם כָּךְ נִרְאֵית הָעָרְצָה?)

סונטה 21 | עמית בן עמי

בְּמֶרְכַּז רָמַת־גַּן יֵשׁ בְּרֵכָה עִם דָּגִים     

כְּמוֹ הֶדְפֵּס צָהֹב שָׁחֹר מִסִּין

כָּתֹם לָבָן גְּדוֹלִים יֵשׁ פֹּה אֲנָפָה

הַגּוּף שֶׁלָּהּ גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁל אֶחָד הַדָּגִים

הֵם מִצְטוֹפְפִים קָרוֹב לַשָּׂפָה

בָּאֶמְצַע יֵשׁ מִזְרָקָה, מִמּוּל

סוּפֶּרְפַארְם. זוֹ הַמְּצִיאוּת. יֵשׁ

גַּם דָּגִים אֲפֹרִים. פּוֹסְטֶר שֶׁל פָּנִים

יָפוֹת שֶׁל אִשָּׁה וּמַזְרֵק

נָעוּץ בֵּין הָעֵינַיִם. הַמְּצִיאוּת

הִיא מַתְחִילָה בְּלַחְמָנִיּוֹת מְעוּכוֹת

קֻבֵּבַּה גְּדוֹלָה סָמוּךְ לְמַשָּׂאִית

בַּלַּיְלָה. הִיא פַּח אַשְׁפָּה

גָּדוֹל וְיָרֹק שֶׁקָּשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת לְעַמּוּד.

ארכיפלג יודע את קיצו | ליהיא רבינוביץ׳

אִי שֶׁעָמַד תַּחַת עָסִיס וְהִתְמַלֵּא בְּיִסּוּרִים נָגַע כָּרֵת וְלֹא יָשׁוּב לָאַרְכִיפֵּלָג, הַחַיּוֹת הָפְכוּ בּוֹ רְהוּטוֹת, הָיָה בּוֹ פֶּלֶג שִׁטְפוֹנִי וְלֹא נָתַן טֶרֶף, הַחַיּוֹת קָרְאוּ לוֹ פֶּלֶג, חַיּוֹת שֶׁחֵיטֵיהֶן נִצְבְּעוּ בִּצְהֹב־צִרְעָה, בַּעֲלוֹת עַיִן נְמוּכָה, שֶׁעוֹלָמָן קְצַר מֶרְחָק וְרוֹאִי, וְהָיוּ אֵלֶּה שֶׁשָּׁלְחוּ יָד אֶל כִּיסָם וּמָצְאוּ בּוֹ אֹזֶן שּׁוֹמַעַת לַמֶּרְחָק, וְהָיוּ אִיִּים לֵאִים בְּיִסּוּרָיו שֶׁל טַנְטַלוּס וְהַבְטָחָתוֹ לְשֹׂבַע, וְהָיוּ הָאֵלִים אֲשֶׁר תָּלוּ בְּבֵיתָם רֹאשׁ וּמָדְדוּ אוֹתוֹ לְתֹאַם, וְהָיְתָה הַגָּלוּת הכְּפוּפָה לַכּוֹחַ, מִשְׁנִית לוֹ, חַיֶּבֶת בְּכֹחַ גּוּפָנִי, בִּדְחִיפָתוֹ שֶׁל הַפֶּלֶג מִן הָאַרְכִיפֵּלָג, בְּהַרְחָקָתוֹ מֵהֶם, הַגָּלוּת שֶׁכְּמוֹ אֶרֶץ הָיְתָה חֲלָבִית וְדִבְשִׁית, הַגָּלוּת שֶׁדָּמְתָה לִנְקֵבַת עַכָּבִישׁ, וְהַלְּשַׁד מִּמֶּנּוּ שָׁתוּ צִרְעוֹת הַזָּהָב שֶׁצִּבְעָן מַלְתָּעָה, צֶבַע כְּתֵפוֹ הַחֲדָשָׁה שֶׁל פֵּלוֹפְּס שֶׁהֻחְלְפָה בְּזוֹ הַמְּבֻשֶּׁלֶת, וְיָדַע מִי שֶׁנָּתַן מַבָּט בָּאֵם הָרְעֵבָה הַמְּקוֹנֶנֶת: רֶחֶם    צָמַח    בְּרֶחֶם    קַץ     הָעוֹלָם

מכתב לאישה | סרגי יסנין | תרגום: רונן סוניס

אַתְּ עוֹד זוֹכֶרֶת,

בֶּטַח שֶׁזּוֹכֶרֶת

אֵיךְ הִתְיַצַּבְתִּי

עִם הַגַּב אֶל הַפִּנָּה,

וְאַתְּ הָלַכְתְּ בַּחֶדֶר מְסֻחְרֶרֶת

וְסַכִּינֵי-מִלִּים

הֵטַחְתְּ לִי בְּפָנַי.

אָמַרְתְּ לִי

שֶׁאֲנִי אֶצְלֵךְ גָּמַרְתִּי

וְשֶׁסִּגְנוֹן חַיַּי

נִמְאַס לְךָ בְּרָמוֹת,

שֶׁאֵין לְךָ זְמַן לְהִתְעַסֵּק בְּחַרְטָה

וְשֶׁסּוֹפִי –

לִצְלֹל לַתְּהוֹמוֹת.

אֲהוּבָתִי!

אַתְּ לֹא אָהַבְתְּ אוֹתִי בְּעֶצֶם

וְלֹא יָדַעְתָּ שֶׁבֵּין הַהֲמוֹנִים

הָיִיתִי סוּס דּוֹהֵר, שָׁטוּף בְּקֶצֶף

שֶׁהָאַבִּיר נוֹעֵץ בּוֹ דָּרְבָּנִים.

אַתְּ לֹא יָדַעְתְּ

שֶׁבֵּין תִּמְּרוֹת עָשָׁן,

בַּסַּעַר שֶׁטּוֹרֵף אֶת קִיּוּמֵנוּ,

אֲנִי סוֹבֵל – כִּי לֹא אֵדַע לְאָן

נוֹשְׂאִים אוֹתָנוּ אֵרוּעֵי-יָמֵינוּ.

כְּשֶׁמִּתְקָרְבִים

אָז לֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר,

אֶת הַגָּדוֹל רוֹאִים רַק מֵרָחוֹק.

וּכְשֶׁהַיָּם גּוֹעֵשׁ וְכָל הַיֶּתֶר

אָז הַסְּפִינָה הִיא בְּמַשְׁבֵּר עָמֹק.

אַרְצִי – סְפִינָה!

אֲבָל פִּתְאוֹם בַּרְנָשׁ

תָּפַס בַּהֶגֶה וְכִוֵּן אוֹתוֹ – כְּמוֹ מֶלֶךְ! –

לָאֹפֶק וְלַדֹּפֶק הֶחָדָשׁ

לְנֹכַח נַחְשׁוֹלֵי הַמֶּלַח.

מִי מֵאִתָּנוּ לֹא קִלֵּל וְלֹא הַקִּיא

כְּשֶׁסְּפִינָתוֹ צָנְחָה לַמְּעַרְבֹּלֶת?

רַק הַסַּפָּן הַמְּנֻסֶּה וְהַבָּקִיא

יוֹכִיחַ שֶׁמֶץ שֶׁל סִבֹּלֶת.

אָז גַּם אֲנִי,

נִרְעָשׁ אֲבָל צוֹנֵן,

יָרַדְתִּי עָמֹק לְתוֹךְ הַבֶּטֶן

שֶׁל הַסְּפִינָה – כִּי כָּךְ לֹא אֶתְבּוֹנֵן

בַּחֲבֵרַי שׂוֹחִים בְּקִיא וְשֶׁתֶן.

וּמָה אוֹתָהּ הַבֶּטֶן?

בָּאר רוּסִי חָמִים.

צָלַלְתִּי לִי לְכַמָּה כּוֹסִיּוֹת כָּאן

כְּדֵי שֶׁאוּכַל, פָּטוּר מְרַחֲמִים,

לְהִתְחַסֵּל

בַּלַּהַט שֶׁל הַוּוֹדְקָה.

אֲהוּבָתִי!

– הָעֲיֵפָה, הָעֲצוּבָה! –

אֵיךְ מוּל עֵינַיִךְ,

יְחִידָה לִי,

בִּזִּיתִי אֶת עַצְמִי לְרַאֲוָה

וְהִתְבַּזְבַּזְתִּי בִּסְקַנְדָּלִים.

אֲבָל אַתְּ לֹא יָדַעְתְּ

שֶׁבֵּין תִּמְּרוֹת עָשָׁן,

בַּסַּעַר שֶׁטּוֹרֵף אֶת קִיּוּמֵנוּ,

אֲנִי סוֹבֵל –

כִּי לֹא אֵדַע לְאָן

נוֹשְׂאִים אוֹתָנוּ אֵרוּעֵי-יָמֵינוּ…

חָלְפוּ שָׁנִים. בָּגַרְתִּי

– אֵין מָה לְהַגִּיד –

אֲנִי חוֹשֵׁב וּמִתְנַהֵג אַחֶרֶת

וּמְמַלֵּא כּוֹס יַיִן חֲגִיגִית

לִכְבוֹד אוֹתוֹ הַגַּאי עַל פְּנֵי תְּהוֹם סוֹעֶרֶת!

הַיּוֹם

גּוֹאֶה בִּי רֶגֶשׁ

רַךְ כְּמוֹ פֶּרַח.

אֲנִי נִזְכָּר בְּעַצְבוּתֵךְ הָעֲיֵפָה

וּמְמַהֵר אֵלַיִךְ לְסַפֵּר לָךְ

עַל אֲהוּבֵךְ מִפַּעַם

וּלְמָה הוּא נֶהֱפַךְ!

אֲהוּבָתִי!

נָעִים לִי לְבַשֵּׂר

שֶׁאָז, בַּמְּעַרְבֹּלֶת, לֹא נִתְקַפְתִּי הֶלֶם,

וְשֶׁבְּכָל אֵס. אֵס. אֵס. אֵר.

אֲנִי הַקִּיצוֹנִי שֶׁבַּהוֹלְכִים בַּתֶּלֶם.

כֵּן, הִתְקַדַּמְתִּי,

אֲנִי לֹא אוֹתוֹ אָדָם

שֶׁהִתְעַלֵּל בָּךְ. הִשְׁתַּנָּה בִּי מַשֶּׁהוּ.

לִכְבוֹד הַחֹפֶשׁ

וּקְדֻשַּׁת הָעֲבוֹדָה

אֶצְעַד לִי עַד לָה-מַאנְשׁ

אוֹ עַד לָמַנְשָׁה.

סְלִיחָה…

בָּרוּר שֶׁהִשְׁתַּנֵּית גַּם אַתְּ –

אַתְּ נְשׂוּאָה

לְאִישׁ חָכָם, סוֹלִידִי;

בִּכְיִי לֹא מְרַגֵּשׁ אוֹתָךְ כִּמְעַט

וְכָל-כֻּלִּי

לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד לָךְ.

חֲיִי לָךְ

תַּחַת הַנחָיָה שְׁמֵימִית

וְגַג שֶׁהַצַּמֶּרֶת תְּכַסֶּנּוּ

וּשְׂאִי בְּרָכָה!

זוֹכֵר אוֹתְךָ תָּמִיד,

מַכָּר מִן הֶעָבָר,

סֶרְגֵּי יֵסֶנִין.

הייקו ילדים | תלמידי כיתות ד׳-ו׳

הקדמה מאת המורה לספרות

אחד הדברים הקריטיים שמאפשרת השירה (זו אשר אנו מכנים ״שירה טובה״, אף פעם מבלי לדעת לגמרי מהי) הוא השהייה. אני מביט בדבר שאני מביט בו, חש במה שעולה בי, נותן לדברים הללו לדבר. אחר כך אני יכול לצטט את מה שאמרו, להעיד, אני יכול להתייחס אליהם ולהשתמש בהם, יכול לשאול עליהם שאלות ולתהות על קנקנם. הרבה פעמים פעולת המשורר דומה להווייתו של ילד קטן. זה שיכול לשבת מרותק שעה שלמה אם תיתן לו אבן יחידה בידיים, זה שיכול ליצור ממלכה שלמה מפיסת דשא, שסביבתו תמיד טומנת בתוכה את האפשרות להיות לו מגרש משחקים.

ועם השנים דועכת השהייה – הילד לומד מה אפשרותם המוגדרת של כל אחד מן הדברים המקיפים אותו. לשאלותיו עליהם הוא קיבל את אותן תשובות ברורות ומובחנות שכבר אין לו טעם לשוב ולשאול אותן. העולם שסביבו אויין לגמרי. אין הוא יותר שוהה עם הדברים, אין הוא שומע אותם יותר כשהם קוראים לו לבוא, לדבר ולשחק. כעת הוא פשוט חולף על פניהם.

בשיעורי הספרות שאני מעביר לילדים בגיל היסודי (כיתות ד׳-ו׳) אני מנסה להחיות את ולשמור על השהייה הזו. ובשיעור ספרות אין דרך טובה יותר מאשר לתת לילדים לכתוב שירה. בתור התחלה, בחרתי בשירת ההייקו – גם מאחר שהיא קצרה והילדים יכולים לעכל אותה, וגם מאחר שהיא מבקשת לצאת אל החוץ. לאחר שהראיתי דוגמאות שונות משירת ההייקו לתלמידים, הם פוזרו בחצר בית הספר והתבקשו לשבת – בלי לזוז ובלי לדבר אחד עם השני. ״תהיו עם עצמכם ותביטו סביבכם, תבחרו במשהו ותתרכזו בו. תהיו איתו ותתפסו רגעים חולפים שלרוב אתם לא שמים לב אליהם. אם תסתכלו מספיק זמן אולי תשימו לב שהוא רוצה להגיד לכם משהו, או שאתם רוצים לשאול אותו משהו. אחר כך תכתבו״.

אני עובר על שירים שהילדים הביאו לי. לדעתי חלקם לא נופלים משירים של משוררים גדולים.

*

דֶּשֶׁא יָרֹק

אָסוּר לִדְרֹךְ

לָמָּה?

*

בְּבֵית הַסֵּפֶר

 500 יְלָדִים.

שֶׁקֶט.

*

עָלֶה אֶחָד

נָפַל מֵהַשָּׁמַיִם

כְּמוֹ אֵל

*

עֵץ חָבִיב, יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה

אַתָּה פָּגוּעַ?

פָּגְעוּ בְּךָ?

*

שֶׁלֶט כְּנִיסָה

אֶל בִּנְיָן

לֹא גָּמוּר

*

עֲנָק וְגַמָּדָהּ

מִי מוֹבִיל

אֶת מִי?

*

עֲרֵמוֹת מְסֻדָּרוֹת

שֶׁל עָלִים. מִי

שָׂם אוֹתָן פֹּה?