חבורת השירה ״ב׳ סופית״ שצמחה בבית הסופר (השם הוא משחק מילים על האכסניה) ציינה כמעט ארבע שנים להיווסדה (ב־18 ביולי 2022) וקיימה סוף סוף ערב חשיפה בחמישי האחרון (ה-4/6). הייתה זאת הזדמנות לעמוד על טיבם של המשוררים האלו כקבוצה ולתהות על בחירת הנושא ״פרפרזות״.
כל משתתף התבקש לשאוב השראה, ליצור מעין פרפרזה לשיר של יוצר ישראלי ותיק או של אחד מחברי הקבוצה. בהתחשב בכך שכינוי הגנאי השני הכי נפוץ למשוררים אחרי גרפומן הוא אפיגון, מדוע להתנסות בחיקוי? האם אין חשש לאבד את זהותך כמשורר? היכן מסתיים ההומאז׳ ומתחילים הכתיבה והסגנון שלך? כחבר ב׳ סופית בעצמי דאגתי להביא בפניכם את תגובתם של מארגני והוגי האירוע, נאוה טיקטינסקי וצבי ג׳וי זוקובסקי:
״אתה לא חושב שלשאול את שנינו ביחד שאלות מורכבות מניח מראש שצבי ואני זו אותה ישות? מעולם לא הבנו את השירה שלך, מרדכי – אבל זה לא אומר שנפסיק לנסות! – ולא נראה לי שנרצה לחקות אותה. ׳אפיגונים׳? הלכת רחוק, ממש לא. מה עוד שאלת? הומאז׳? אתן לצבי לענות: השיר שלך מתחיל, כשאתה מתחיל לכתוב על הדף. ההומאז׳ מסתיים, כשסוגרים מירכאות. מקווה שזה עוזר… לגבי ההתנסות אענה בסיפור: בגיל חמש בכיתה ב׳, בתלמוד התורה של ש״ס במגדל העמק, קשקשתי על השולחן והרב המציקן הפריע לי לקשקש ולחלום. שם ידעתי למה נועדתי; לקשקש ולחלום. ההתנסות הזאת היא בחזקת חלום, חלק בלתי נפרד מהחיים. היא לא מעצבת לנו את הסגנון (שהתחיל להתגבש מהרגע שהתחלנו לקשקש), ולכן מה שתשמעו בערב שלנו זה לא בדיוק חיקוי, אלא יותר יצירות עצמאיות״.
פעם אחר פעם נדרשו מקימי החבורה – המשוררת נעם שליט והמשורר מיתר הלל קורמן – להציג מניפסט, איזה קו רעיוני מאחד ובכל פעם הם נסו מפני ההגדרה כמו מצרעת. המנוסה הזאת אינה חדשה ואפיינה גם משוררים צעירים בסוף שנות החמישים כדוגמת חבורת ״עקד״. ואולי טובה עדיין תגובתו האירונית של עזריאל אוכמני למשמע תשובותיהם הסתמיות: ״או שמא בימינו אהבה לשיר ׳טוב׳ ולשיר ׳יפה׳ היא בכל זאת הגדרה עצמית?״
אני סבור שערב המתמקד בפרפרזות היה הערב המושלם לחבורה. ראשית הרעיון הכללי כולל בתוכו הסתתרות מאחורי שיר של מישהו אחר (או הטלת צל עליו), ומכאן התאמה מושלמת לאותה הימנעות מהגדרה והתחבאות מהעולם (או לחלופין התחפשות). שנית, חווית ההשוואה היא מבדרת ומסקרנת כשלעצמה, גם אם השירים כנראה לא הצליחו להשתוות ברמתם לקנון השירה העברי. אלו איכויות חשובות, חשוב לנו לא לשעמם. שלישית, ומעל לכֹל, הערב הזה שיקף נאמנה את ההתכנסות החברתית (הדו־שבועית, אגב) שכה מייצגת את החבורה, והיא המייתרת כמעט לחלוטין את הצורך לקבל חיזוק מן החוץ. ההיכרות האינטימית – מי יותר, מי פחות – זה עם סגנונו של זה, בהחלט סייעה בכתיבה ובתהליך הבחירה. פרסומים בצד, דרך המשחק ודרך ההנאה הן התגמול האמיתי של משוררי ב׳ סופית, ולעניין זה אביא מדברי המארגנים בחוברת: ״אנחנו לא באים רק כדי לכתוב שירה, אלא גם כדי לצחוק, להוריד מחסומי כתיבה (בניתוחי מעקפים), להרחיב אופקים, להניח את הציניות בצד, להשתפר וליזום. וכמובן, בשביל החברות שנרקמה, וההבנה, שגם אם שירה היא אישית, ההדדיות גדולה מסך כל חלקיה״.
וכך, באופן יוצא דופן בעולם השירה, הפוקוס עבר הלכה למעשה, לערב אחד, מהמקריאים לצופים, שהיו בבחינת מציצנים להווי הפנימי שנבנה בכל מני מפגשים מחתרתיים ביותר. הבחירה בנושא הזה מסגרה את האירוע כמשחקי וקליל ואין בכך דבר ״רע״ או ״מכוער״. ואם נמנעה מאיתנו, בשל כך, החובה לעמוד תחת מבט שיפוטי ועיניים ביקורתיות, הרי שעבורנו זהו ודאי דבר מצער. מצער אבל משום מה מרגיש טבעי כמו לנשום.
ובכל זאת לא אחסוך עיניים ביקורתיות מבפנים ואנסה להתייחס לשאלה האם ניתן לראות בערב עצמו הצלחה ברמה השירית. נכון, גם ממנו לא יצאה בשורה (בְּ׳־שׂורה ודאי שהייתה), אך הדבר אינו מפתיע ונכון לערבי שירה בכללותם. אף־על־פי־כן היו כאן הישגים לא מבוטלים כיוון שלפחות שלושה משוררים (מתוך שלושה־עשר) הציבו אל מול השיר הטוב ביותר – לדעת משורר ב׳ סופית אקראי, אחד מתוך שירים רבים אחרים שפוזרו על שטיח בדירה פלורנטינית – שיר משלהם, ראוי באיכויותיו. כך ׳דמות עגולה׳ של נאוה לא החוויר אל מול השיר שהיא עצמה הקריאה דקה קודם לכן, שיר אשר שבה את הקהל, ׳אהבה אבהית׳ של יארה אבורוקן. גם שירי שלי, אם יורשה לי – שנכתב כמו הרוב המכריע של השירים בערב הזה במסגרת זמן לחוצה של מפגש אחד (עם עריכות מאוחרות קלות) – הצליח להתרומם (ולהצחיק) וליצור צימוד שהוא בבחינת מכפיל כֹח. אגלה שלא סתם בחרתי בשיר שכבר הכרתי היטב, ׳דוקו רצח׳ של ג׳יליאן ווך, ידעתי שיש לו מבנה מדורג אשר חביב עלי במיוחד. ואחרון שָׁלו אלי, אחד מאותם שלושת יחידי סגולה שבחרו ״שיר אחד שאנחנו אוהבים במיוחד מהשירה העברית״, ׳באתי למילים פשוטות׳ מאת אמיר גלבוע. סגנונו של שָׁלו רחוק במיוחד מ״מילים פשוטות״ כפי שמנחה האירוע בעצמו ציין בהדגשת הגיוון אצל המקריאים. בניגוד לאירוניה הבוטה (והלא מכוונת יש להניח) ביחס לכותרת של גלבוע, הפרפרזה עדינה, מאופקת וציורית עד מאוד, למשל: ״וְכִתְפִלָּה שֶׁאֵינָהּ מוּבָנָה לִי /[…] אֶשָּׂא לְחִישַׁת עֶדְנָתָהּ / ןאהיה מַעֲלֶה אוֹתָהּ בִּלְטִיפַת לְשׁוֹנִי״. כשהמקור עדיין טרי במוחנו, לטורים יפים אלו היה אפקט נוסף: הם טענו בפרשנות את ״הֶבֶל נֵבֶל. חוּטִים וָחֶבֶל.״ של המקור. הצלחה כפולה ומכופלת.
יש פתגם אופטימי בלועזית שאומר ש״רק ההרים אינם נפגשים זה עם זה״. בערב הזה אפשר למצוא אף אופטימיות גדולה מכך, ההרים נפגשו גם נפגשו, ואפילו יותר מפעם אחת! משל העמקים התבטלו כמעט לחלוטין. והרי אין בלתי מושג ומתנשא מעל האולימפוס משירו של משורר מת. אם היה חשש לאפיגוניות, הרי שהוא התבדה, הפרפרזה הייתה מאוד מצומצמת (ושונה אצל כל אחד) ולא השתלטה על הסגנון האישי. היומרנות, מחלה כרונית של משוררים, פינתה את מקומה ונתנה לפרגון דרור. דבר לא בלתי צפוי, לפחות לא למי שמכיר את ההווי הפנימי. מעולם, אגב, לא חשתי בהתנשאות גם לא מצד מי שפרסמו בספרים או זכו בפרסים. מובן שיש תמיד לאן לטפס וכל משורר רוצה באיזה שהוא מקום ״להצליח״, אבל יותר נכון להשתמש ביחס לחבורה הזאת בדימוי הפחות אנכי והיותר אופקי של התרחבות תוך כדי צמיחה. לזהות בפירות היצירה שקובצו להם יחדיו שביבים של תקווה, המשוועים להישמע, העולים בלטיפה של הלשון, ומקווים להמשיך להימצא במקום שיאפשר להם לגדול.
