האגדה מספרת שכאשר הקרינו האחים לומייר את סרטם ״רכבת נכנסת לתחנה״ בינואר 1896, הקהל נבהל כל כך ממראה הרכבת המתקרבת עד שבהלה פרצה בקהל; וכך נולד הקולנוע.

31 שנים לאחר מכן, המדיום הצעיר הזה השתנה לעד, כשצופים בבתי הקולנוע שמעו את אל ג׳ונסון שר בקולו את השיר ״טו טו טוטסי״ בסרט ״זמר הג׳אז״ שנחשב לסרט המדבר הראשון – הקהל פרץ במחיאות כפיים והריע בהיסטריה.

ב-1935, ב״בקי שארפ״ העולם נחשף לסרט שלם שנראה כמו שהחיים האמיתיים נראים – בצבע! כמה מרגש! המדיום הקולנועי הצעיר עבר תהפוכות גדולות, אך מעטות.

כשמנסים להיזכר בנקודות תפנית חשובות ששינו את פני המדיום והיצירה, אפשר להזכיר גם את המונטאז׳ ב״ספינת הקרב פוטיומקין״, הדינוזאורים הממוחשבים ב״פארק היורה״ ועוד…

אבל, במאי 2025, כשכל מי שחיכה לאוטובוס בעולם הציץ בטלפון הנייד שלו וראה את סרטון הדמו הראשון של “Flow” – כלי יצירת הוידאו בעזרת אינטליגנציה מלאכותית החדש של גוגל, המבוסס על מודל Veo 3 – התגובה של כולם הייתה: ״אשכרה…״.

זה הכל… לא פליאה גדולה, לא אימה, רק 'אשכרה' קטן וחביב.
אני לא מנסה להגיד שהAI לא משנה את העולם, האינטליגנציה המלאכותית בהחלט משנה ובצניעות ניתן לומר שעוד תשנה את העולם בדרכים שעוד לא ניתן לצפות. אבל היא לא תשנה את המדיום הקולנועי, כך לדידי.

ה-AI משנה כבר עכשיו את תעשיית הקולנוע, ועוד תשנה אותה, במובנים הפשוטים ביותר היא תאפשר לתסריטאים לערוך סיעור מוחות, לחקור ולפרוץ מחסומי כתיבה. במובנים המורכבים יותר היא תייתר בעלי מקצוע רבים – אמני אפקטים ויזואלים בוודאי ישמחו על כלים מבוססי  AI שיקלו על עבודתם, ומיד לאחר מכן יקללו את אותם כלים, כשיאבדו את מקום עבודתם.

זה עניין של חודשים או שנים מעטות עד שקטגוריית סרט האנימציה הקצר בתחרות האוסקר תהיה מלאה בסרטים מבוססי AI באופן חלקי או בלעדי. אין לי ספק שיוצרים חסרי אמצעים מברכים על האפשרות ליצור בזול ובמהירות מביתם יצירות מורכבות, בעלות אופי ושפה ייחודית משל היו אולפנים רבי אנימטורים.

ה-AI, על כל שימושיו, ישנה את התעשייה מהיסוד, באופן דומה לשינוי שחוללו המצלמות הדיגיטליות הזולות כשפתחו עולם שלם של אפשרויות, וחשוב מכך, פתחו דלתות לקולות של יוצרים שלא היו נשמעים אחרת. ולכן, להערכתי, כולנו – יוצרים וקהל – גם נרוויח מהשילוב של אינטליגנציה מלאכותית בתעשייה עצמה ומהנגישות שלה, על אף הפחד הראוי מכמות האמנים שיאבדו את מקור הכנסתם; והפחד האמנותי מזילות יצירתית ודקדנטיות כללית שעשויה להגיע עם תעשייה שתהפוך תלויה יותר ויותר  בטכנולוגיה כזו.

הפחד הגדול הוא מניוון אמנותי – שחקנים כבר לא יצטרכו להצטיין במבטא שירכשו עבור תפקידים, התמונה שהושגה על הסט תוכל להשתנות ולעבור תיקונים כל כך מהר וכל כך בזול, כך שצלמים כבר לא יהיו האמנים שהם היום. האמנות תהפוך בינונית. כל השינויים הללו משמעותיים, מפחידים, משמחים או מעציבים, אבל הם לא שינויים של המדיום הקולנועי. עדיין לא נתקלנו ביצירת AI שהיא בגדר ״משהו שלא ראינו קודם״.

באנגלית קוראים לזה ״watershed moment” – רגע שמשנה את כיוון הזרימה, תפנית שנזכרת כאירוע משנה היסטוריה. אפשר לטעון שהאחרון שראינו הוא האפשרות ליצור דמויות פוטוריאליסטיות באמצעות CGI, ולא סתם – לאחרונה נעשה בלבול בין שני המונחים:
AI (אינטליגנציה מלאכותית חושבת ולומדת) ו-CGI (הדמיה חזותית ממוחשבת הנוצרת על ידי אומן).

אם נשאל את האדם הממוצע האם דבר שראה על מסך הוא אמיתי, סביר שיענה ״לא, זה AI” בלי להבדיל בין יצירה ממוחשבת מעשה אדם או תוכנה. עבור ההדיוטות, כל מה שלא תועד, מה שנוצר באמצעות מחשב, הוא AI.אבל אותו אדם לא יודע מה היה צריך להיעשות – על מה עבד אמן ה-VFX שהקים לתחייה את חלון הויטראז׳ ב״שרלוק הצעיר״ או הפך את דווין ג׳ונסון למפלצת מרובת רגליים ב״המומיה 2״. הוא גם לא יודע מה כרוך ביצירת מיניאטורות מורכבות של עיר שלמה וחשיפתה פעמים מרובות על סרט צילום פיזי ב״בלייד ראנר״. עבור הצופה הממוצע, עבודת מאחורי הקלעים כמעט ולא קיימת. עבור הצופה המעורה בפרטים, עבדות מאחורי הקלעים לא משנה את איכות התוצר.

העבודה המורכבת, החשובה ופורצת הדרך שעשו אמני אפקטים וויזואליים, בידיהם ממש, או בעזרת המחשב, פשוט לא משנה את העובדה שהקולנוע הוא מדיום שבבסיסו עוסק בתוצר. ניקח לדוגמה אמנות כמו ציור – כשמיכלאנג'לו מצייר מאסטרפיס אמנותי בסדר גודל של הקפלה הסיסטינית, הוא מקבל את הערכת הקהל הן על התוצר המדהים, והן על העבודה הקשה שמביאה לתוצר. מעבר לציור, התהליך הארוך שעבר מיכאלאנג'לו על גבי פיגומים גבוהים, נשאר לנצח בפולקלור האמנותי.

בקולנוע זה פשוט לא עובד ככה, הטכניקה שקופה עבור הקהל. חווית הצפייה עצמה אף פעם לא תושפע באופן אמיתי וכן מטכניקת העשייה של הסרט. רוב האמנים השקדנים ביותר בקולנוע, הם דווקא אלו שנמצאים מאחורי הקלעים, שתהליך עבודתם מעניין רק את המשוגעים לדבר. חובבי קולנוע מדברים על במאים או שחקנים, מיטיבי לכת מדברים על צלמים, אבל מעטים מדברים על עורכים, על אמני אפקטים או אמני סאונד;

אם ״בלייד ראנר״ היה נעשה בעוד כמה שנים, בתקופה שבה AI יוכל ליצור תמונות כה אמיתיות שתתחרנה אפילו במיניאטורות הפיזיות, תמונות כל כך מתוחכמות שיראו כמו אפקטים מיוחדים שלא נוצרו על ידי מחשב – זה פשוט, לצערי הרב, לא היה משנה למרבית הקהל.

אינטליגנציה מלאכותית היא לא העתיד של הקולנוע, אך היא עשויה להיות העתיד של מדיום חדש. אם AI תגרום ל-Watershed Moment, יהיה זה רגע של פיצול, של ניתוק מהאמנות המוכרת לנו, יהיה הקולנוע, ויהיו סרטי AI.

למשל, ניתן לדמיין מדיום סיפורי-ויזואלי הדומה לקולנוע, שנוצר באופן מיידי לעיני הצופה ואף מושפע ממנו. אפשר לדמיין מדיום פסודו-קולנועי שהוא אינטראקטיבי לחלוטין ו״מג׳ונרט״ לפי תוכנה שמתאימה את אותו ״סרט״ לצופה.

צ׳ארלס סנדרס פירס, מאבות הסמיוטיקה המודרנית, קבע שלושה סוגי סימנים דרכם ניתן לנתח שפה, כמו גם שפה קולנועית:

•    איקוני (Icon): סימן שנראה או מחקה את הדבר שהוא מייצג.

•    אינדקסיאלי (Index): סימן שיש לו קשר סיבתי או פיזי ישיר לדבר שהוא מצביע עליו.

•    סימבולי (Symbol): סימן שמשמעותו נקבעת על ידי מוסכמה חברתית או קוד מוסכם.

אם ניקח את החלוקה הסמיוטית הזאת ונכיל אותה על אמנות הקולנוע, נראה כי היא בנויה ותלויה בהיותה אינדקסיאלית. היא מציגה משהו מהמציאות, שמאפשר לצופה להרגיש שהוא רואה דבר שאכן התרחש. היא פועלת על הקשר שבין המציאות למסך, ועל הזדהות הצופה החי במציאות עם האמת של היצירה אותה הוא רואה.
לכן פרצה הבהלה בהקרנה של האחים לומייר – הרכבת הייתה שם, אין על זה ויכוח.

בסוף המאה ה-20 הקולנוע אכן עבר Watershed Moment, כשאפקטים ממוחשבים הפכו מתקדמים וריאליסטיים. הסיבה שהשינוי הזה היה כה דרמטי ואכן שינה את המדיום, טמונה בכך שהוא שינה את המשמעות הסימבולית של האמנות עצמה. האמנות הפכה מאמנות אינדקסיאלית בלבד, לכזו המכילה בתוכה גם אייקונים – לא עוד צריבה של המציאות על סרט צילום אלא גם דימויים שמעולם לא היה להם קשר לקיום אמיתי.

היום, כמעט כל סרט שאנחנו רואים מורכב לפחות בחלקו מסימנים איקוניים. במצב כזה, אנחנו רגילים לתמונות שאין להן עוגן מציאותי, ואנחנו מודעים לכך שמה שאנחנו רואים הוא דימוי שנראה כמו המציאות אך אין לו קשר ישיר אליה.

אם כך, הקולנוע עבר דרך שניים מתוך שלושה סוגי סימנים סמיוטיים, המסקנה המתבקשת היא ש-AI יעבור לסימן השלישי, הסימבול, ויהפוף את המדיום לאמנות סימבולית -שרשרת של חישובים לשוניים – סטטיסטיים שמייצרת דימוי. כלומר, אין כל עקבה של עולם מצולם מאחוריו. אנחנו רואים את זה בתמונות המג'ונרטות שרצות ברשת, ובפרסומות בשנים האחרונות. אין להן קשר למציאות, הן לא מצלמות אותה או פועלות בתוכה – לא בציור, לא במיניאטורה, לא בעריכה שקדנית, אלא בפרומפט פשוט ומעט מאוד יד אדם הנוגעת בהן. הן רק מייצרות סימן המזכיר את המציאות מבלי להיות אינדקסיאליות כלפיה, ולכן גם מעוררות מעט מאוד הזדהות בקרב מי שצופה בהן. ברגע שהקולנוע הופך להיות סימבולי, הוא כבר משהו אחר לגמרי.
למרות שיצירות AI עדיין דורשות פרומפטאי שיחבר אותן, מדובר ביצירה שמטשטשת את היוצר שלה, וזה רק ילך ויתחזק עם התפתחות הטכנולוגיה. באופן מסורתי, אמנות מחייבת גם יוצר וגם קהל.

במאמרו "מות המחבר" רולאן בארת טוען שיצירה מתממשת אצל הקהל שלה, לפי גישה זו למשל, המחמירים יגידו שהציורים השחורים של גויה (סדרת ציורים אפלים, מטרידים ופסיכולוגיים שצייר ישירות על קירות ביתו בסוף חייו, כשהיה מבודד, חולה ונאבק בשפיותו ומעולם לא התכוון להציגם) הפכו ליצירות אמנות רק כאשר גילו אותן לאחר מותו ונתלו במוזיאון. כלומר, יוצר יכול ליצור כאוות נפשו אבל ברגע שגורם חיצוני נחשף ליצירה שלו היא הופכת לאמנות.

ניתן להסיק מסקנה זו גם בכיוון ההפוך – קהל שפוגש יצירה שלא נוצרה עלי ידי אמן לא פוגש אמנות. השקיעות היפות ביותר בעולם אינן אמנות. חיות, כוכבים ונופים יכולים להיות מרגשים ומרהיבים, אך אי אפשר לטעון שמדובר ביצירות אמנות, מכיוון שאין יוצר שעמל על יצירתן (לפחות מנקודת מבט חילונית). במצב כזה, בו יצירות AI נוצרות ללא יוצר, המפרש היחיד של היצירה הוא הצופה.הממשק היחיד עם המציאות, הסובייקט היחיד שנוגע ביצירה הוא מי שמקבל אותה. זו אנטי-אמנות.

זה יקרה, זה יכשל. סרט ה-AI הראשון (מה שזה לא יהיה) ימשוך תשומת לב, קהל וכסף. אבל לאחר מספר סרטים, הגימיק יישחק, והעניין הציבורי, שגם כך יהיה מצומצם, יידעך. זה קולנוע להייטקיסטים, והם לא קהל אמין. אף חובב קולנוע, אמנות או אדם שיש לו עניין ביצירה בנפרד מההישג הטכנולוגי לא יתלהב מעצם הרעיון של סרט כזה. זה חוטא למטרה.